סוזן נאנוס המחיזה את ספרו של ניצול השואה ג'ק אייזנר, ובימויו המרשים של אלון אופיר, משורת הבימאים הבכירים שלנו, מעניק לו תנופת חיים וצבע, והסיפור לא משאיר אף צופה אדיש. ג'ק אייזנר היה מלוחמי המרד של גטו ורשה, והיה זה שהניף יחד עם חברתו הלינה את הדגלים היהודי והפולני על גג בניין גבוה בגטו ורשה. כוח השרידות שפעם בלב חבורת הנערים והנערות בני השלוש עשרה ואילך בגטו, הוא שהיווה את הטריגר שלהם להבריח מזון מחוץ לגטו דרך בית הקברות ודרך תעלות הביוב אל תוך הגטו, אל היהודים הגוועים ברעב. אומץ ליבם של הצעירים, נכונותם להקריב את חייהם למען המטרה, היו למופת ולסמל רוח הלחימה והגבורה של היהודים, שלא כולם הלכו כצאן לטבח. למרבה הצער, רוב היהודים לא רצו להאמין לגילוי האמת, על המשלוחים למחנות המוות, ודבקו בהכרזות הנאצים שהרכבות מביאות את המשלוחים האנושיים למחנות עבודה. כמו רוב היהודים ברחבי אירופה, הם הלכו שולל אחר התעמולה הנאצית, הן משום שסמכו על השם ועל הבטחות הרבנים שהמשיח עוד יבוא ויצילם, והן משום שלא יכלו בשום פנים ואופן לתאר לעצמם שזוועה כזו תיתכן, ושבתוך שעתיים עד ארבע שעות מאז הגעת המשלוחים למחנות המוות, כולם נכחדו ועלו בעשן. אפילו התאבדותו של ראש היודנראט, לא הצליחה לשכנע את רובם. את סיפורו האישי של יאצק, שהוא גם שמו המקורי של אייזנר, מגלם רועי מלכה, המשכנע במשחקו וממחיש בחום וברגש מושכלים את מאבקו להציל כמה שיותר יהודים מהמוות הצפוי. המחזה, שתורגם בשפה עכשווית קולחת בידי נאווה סמל (מחברת "צחוק של עכברוש"), מתמקד בתקופת היווצרות החבורה ופעולותיה עד למרד. את פעילותו של אייזנר בעת המרד כפעיל הארגון הצבאי היהודי, אין רואים בהצגה, אך כמו פרטים רבים מההתרחשויות בחיי היומיום שם אז, המאירים את עינינו - הם מוזכרים בקיצור. כך שלמעשה זוועות לא נראות כאן, והמחזה מתמקד בפן הרגשי של כל החברים, בהתפתחות אישיותם והתבגרותם, ביחסים ביניהם ובגורלם שנחרץ. למעשה, מכל החבורה שרד רק אייזנר/יאצק. את תפקיד חברתו-אהובתו, הלינה, ממלאת גל שדה המדהימה, שלא מסכימה להישאר במחבוא מחוץ לגטו כדי לא להיפרד מאהובה; את יענק'לה, המצטרף הראשון לחבורה, מגלם בהרבה רגש וכנות אכספרסיבית טבעית סנדרו זילדמן בהופעה שלא תישכח בדמות זו. רודי (יניב בספורד) ולוטק (רשף ספר) הם המצטרפים הבאים, שכולם נוטלים חלק במטלות הקשות והמסוכנות בלא היסוס, חרף דעותיהם השונות, והמחלוקות הראשוניות, עד שהתמצקו לכנופייה מקצועית. כך גם סבק (ראובן-עמנואל סמל), ואחותו של יאצק, הלה, מיכל פרדקין היפה והכה נוגעת ללב - כולם סוחפים את הקהל אל תוך העלילה האמיתית ולזמן ההוא, אז. את אמו המכמירה של יאצק מגלמת טירל יגוני רבת הרגש, המאמינה עד לרגע האחרון שכל מה שיאצק מגלה לה שיקרה - לא יתממש. האמונה באלוהים, שלא יזנח את בני עמו למוות, ושלא ייתכן לעשות זוועות כמו שבנה מגלה לה - היא שגרמה לה להתעקש להישאר בגטו ולא להינצל, ולכן גם יאצק חש חובה שלא לעוזבה. את סבתו של יאצק, מאשה, מגלמת בהרבה כישרון חן גור אריה, שבמקביל, משחקת גם את הרוזנת הפולנייה, שתמורת אלפי זלוטי מוכנה לעזור להם להבריח דרך צינורות הניקוז בביתה. את דמות השוטר היהודי מטעם היודנראט מגלם באנושיות תוך דבקות במשרה ויקטור סבג, שגם מתחלף עם רועי מלכה בתפקיד יאצק. כל הדמויות בסך-הכל מציירות לקהל על הבימה המוקפת בבנייני הגטו והחומה, את מגוון הטיפוסים על כל הניואנסים שלהם, ההתלבטויות, וההצטרפות והנכונות להסתכן למען המטרה. הקרבה כזו מוצאים עד ימינו גם בקרב חיילי צה"ל הקרביים, כמו רב סרן רועי קליין הי"ד שלפני עשר שנים זינק על רימון יד שהושלך לעבר פיקודיו בגדוד 51 בגולני. ואם זוהי לא גבורה עילאית - אז מה כן? לכן מוצדק שמו של "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", כי גם בשיא הגיהינום והאש, לא פסקו הגבורה ותעצומות הנפש של היהודים, ורק בזכותם המשיך עמנו להתקיים כנגד כל המתאווים להשמיד אותו. השילוב של אמונה בצידקת דרכם, הרצון החזק והכוח שהם הפגינו בעזרת הנשק שרכשו, מה גם שלא הספיק - הם שהפכו את המרד הזה לאות ולמופת לדורי דורות. לאלון אופיר מגיעות כל התשבחות על הבימוי המבריק, הקצבי והמהיר, שמכיל את זיקתו של השחקן המוכשר לנושא היהודי ולשואה (כמו גם בימויו את "אנה" בקאמרי ומשחקו ב"הכלב היהודי"); למעצבת התפאורה הקודרת הכה מתאימה לאווירה והתלבושות האופייניות דפנה פרץ, למוזיקה המקורית של מיכאל גוטליב; לעיצוב התאורה של אורי רובינשטיין שעקב אחר כל שינוי מיקומם של כל דמות ודמות ולהדרכת הטקסט של גלעד רוזנברג, השחקן המחונן בקאמרי - לכולם מגיעות תשבחות. בזכות סיפורו האמיתי של ג'ק אייזנר והמחזה של סוזאן נאנוס, שאף היו לסרט קולנוע - ראוי ומומלץ ביותר להמשיך ולהציג את המחזה בפני כל בני הנוער בישראל, בחסות סל תרבות והנחיית בתי הספר.

זהו לא מחזה שאפשר לעבור עליו לסדר היום. נוכח המצבים הקשים שאנו נקלעים אליהם כמדינה המוקפת באויבים המכריזים בריש גלי על רצונם לחסלה במהירות האפשרית - שומה עלינו להעניק תשומת לב להצגה חשובה זו. היא נוגעת בציפור נפשנו, בכל אחד, מכל שכבות העם, ויש בה כה הרבה לקח ומוסר השכל, שאין להתיר לה להסתיים עם סיום חייה כהצגת תלמידים מסיימי בית צבי בקיץ זה.