אין מי שאינו מסכם את ההיכרות המדיאטית שלו עם הפרסונה דונלד טרמפ בלי להתרשם כי האיש הוא ברוטלי, כי הוא רואה עצמו כנסיך הכוחנות, הנקרא לבית הלבן כדי להכות משם, בשם אמריקה החזקה שוב, את נושאי הערכים האוניברסליים, את האידיאה שכל בני האדם נולדו שווים, את האילוזיה (לדידו) כי
כבודן של נשים - בדיוק כמו כבוד הגברים - הוא במתחם כבוד האדם באשר הוא אדם, את הסובלנות, את הדיפלומטיה הרופסת תמיד יותר מאשר הרובה, את האחריות לרווחת העולם כולו בהובלה של אמריקה שאם היא אלטרואיסטית כלשהו היא אינה חוטאת בכך. אין מי שלא מתרשם כי הוא פרק על המזח כמה וכמה תוכניות הזויות על-פי כל קנה מידה רציונלי, כגון איסור כניסת מוסלמים מעצם כוח אמונתם הדתית לארצות הברית, כגון בניין חומה בין ארצו לבין מקסיקו במימון המקסיקנים המייצאים לאמריקה עבריינים וסוטים ומסוממים, כולם, בהכללה המוצאת תמיד חן בעיני אוכלוסיות המאבדות את שלוותן כשמציעים לפניהם אבחנות מגובות בראיות.
אבל, זה בדיוק כוחו, אומרים רבים שהצביעו בעבורו או שמתכוננים לתמוך בו במרוץ לנשיאות. הכל נכון הם אומרים, איך לא, הרי הם ראו את העובדות כמו כל אדם. אבל לא רק שזה לא מרתיע אותם אלא להפך, זה נראה להם כסגולה היותר מרתקת של המועמד הזה. הוא הכל חוץ מאשר בעל המידות המצופות מאיש הנקרא להיות האיש היותר חשוב על גשר פיקוד ספינת העולם. הוולגריות שלו מוכיחה כי הוא חופשי מדקדוקי עניות. אילו לא נדרש על-ידי שרידי התקינות הפוליטית להציג איזו משנה מלוקטת, לא היה מציע דבר, כי לא חשוב כלל מה שהוא מתעתד לעשות. מה שהוא אומר לא מחייב אותו מכל מקום. היום כך, מחר אחרת. בכך, הוא אומר, איננו שונה מכל הפוליטיקאים המגהצים הבטחות לתוך מסמכים הכתובים שפה נהדרת. מה שמכריח וחשוב לעין ערוך מהבטחות ריקות בהגדרה, הוא שהאיש הוא אביר ההרס הטוטאלי של המבנים בהם כלואה כלכלת העולם הכוזבת, דגלי המידות הטובות הנישאות בידיהם של צבועים שאינם מאמינים בשום בשורה שהם מבשרים, החינוך לסובלנות שאינו אלא ממרח מתקתק על גבי צנימים עבשים שאין בהם עוד כוח פריכות. הוא לא צריך להציע דבר. הוא לא מבקש מנדט לבצע תוכנית כל שהיא. כל שהוא מבקש הוא מועל יד המצהיר בשבועה אישית כי כל מי שיש לו קול ייתן אותו לדונלד טרמפ. די עם הבלוף של אובמה שסחף את אמריקה ב "כן, אנחנו יכולים". מי זה אנחנו? הבלים. הסיסמה הנכונה היא" כן, אני דונלד טרמפ יכול". "איש אינו 'יכול' יעיל יותר ממני.
העמדת פנים
הכל יודעים שזו האמת, שזו הדמות. הכל מסכימים כי על-פי כל רציונל אי-אפשר שעם אמת כזאת יכולים לזכות בבחירה. אבל לא הכל משלימים עוד עם רציונל. להפך, לדידם הגיע הזמן להראות לרציונל את הדרך החוצה מעולם מורכב, מסובך, כבול בפילוסופיות ליברליות שאינן מסוגלות לעצור את פוטין באוקראינה, את אסד בסוריה, את דאעש בעירק, את הפליטים בעליבות ארצות מולדתם. מה שעושה את טרמפ למועמד שזכה בעליל להיות נציגה של המפלגה הרפובליקאית שנחרדה מן האפשרות כי הוא אכן יהיה מועמדה, היא העובדה כי הוא לא נמדד על-פי מה שיהיה על אמריקה בפיקודו, אלא על-פי מה שסוף כל סוף יקרה כשאדם בשיעור בוטוטו ישליך את העולם שכולו מרמה, בגידה, העמדת פנים, אל ארץ מדומיינת של גזירה, שם יעמוד נשיא אמריקה בכבודו ובעצמו ויבטיח כי משם לא ישוב עוד איש אל עולם הערכים האוניברסליים. זה מושך. זה ריאליטי במציאות.
לכן, אף על-פי שרק אמריקה בוחרת, ורק היא נושאת באחריות לבחירתה, אי-אפשר להתבונן במה שעובר עליה בלי לחרוד חרדה עמוקה למה שקורה בעולם החופשי. כמובן שאיש אינו יכול ואינו מותר בהתערבות בדמוקרטיה האמריקנית, אבל איש אינו פטור מלהביע חשש כבד פן יגלוש הלוך הרוח שהביא את טרמפ עד לשערי המינוי של המפלגה הרפובליקאית, גם לארצות החופש האחרות בהן יש גם יש בוחרים שטרמפ בשעה זו ובצומת זה של ההיסטוריה הוא איש כלבבם.
הקלף העשוי להיות קלף מנצח בבחירות הוא שמפני שדונלד הגיע לקדמת הבמה הרפובליקאית נגד כל הסיכויים וכל התחזיות וכל ההתרוצצויות של מנהיגי הרפובליקאים שעשו ככל יכולתם לסכל את מועמדותו, ילמדו רבים לראות בכך הוכחה כי חרף נחיתותו הברורה במרוץ לבית הלבן מול המועמדת הדמוקרטית, עצם הנחיתות הזאת מבטיחה את ניצחוננו. רציונאלי? לא כל כך. הגיוני? לא. אבל בכל זאת הארגומנט היחיד המדבר בעד בחירתו...
