אודה כי אני מתחיל לומר לעצמי כי תחושה גוברת של זרות כאן בארצי שלי ישראל זוחלת בי יום יום יותר ויותר נובעת מן העובדה החותכת שאני מזדקן. בה בעת אני יודע כי אני מרמה את עצמי. אכן, השנים עומסות עם הצטברותן מיני אבק ואין ספק כי הנוף בו אני מקיים את עצמי מתעכר כלשהו. אבל זה לא זה.
מה שקורה לי הוא שחציצה מתגבהת ועלה מתוך הנוף בו סובבים חיי, ואני מעבר מזה למחיצה, לא לבדי ברוך השם, אבל בודד עם רעיי האחרים. והמחיצה רובה מילים. מילים בוטות. מילים שכולן מילים של שתי רוחות מתוך ארבע רוחות בו נברא העולם עד הנה, מילים מרוח שמאל ומילים מרוח ימין, מילים חפוזות, חצופות, חצציות, פוגעניות, מילים שבוררים אותם מתוך הערמות המחכות לרוגמים.
אין שיח. הקשב גוסס. האמור שוצף. אין בינתיים. אין דימויים. הכל ערום וערייה. חוטאים מול יורים. בוגדים מול תליינים. שוטים מול עקרבים. אין אירוע שגורלו לא נחרץ על-ידי מטחי דיבות הדדיות, התחכמויות ריקניות, היגיון חלול.
אני בן לעם שהנחיל לאנושות את תרבות המחלוקת. את אלה ואלה דברי אלוהים חיים. את התלמוד בו מקומה של הלכה פסוקה אינו גדול יותר ממקומה של הלכה שנדחתה. והנה לפתע, עולה לה מחיצה בה אין יותר מחלוקת הנמקיימת את קדמת הרוח ואת עושר נשמת החוכמה, אלא זירה בה עולה ימין לקעקע שמאל בלי חלילה להרשות לעצמו רגע של חולשת הדעת, כלומר של כבוד לזולת, וחילופיהם זירה בה עולה השמאל לעשות כהנה לימין.
פחד. כששני גושים דורסים אלה את אלה, על כל נושא, על כל עמדה, על כל דעה, על כל כיוון, על כל מילה, מי יישאר פה, אחרי שהכל רמסו אלה את אלה ללא רחם? מי ישרוד? ואם יהיו בנו שורדים מה הם יעשו בארץ בה לא יוותר עוד מי שאפשר לדרוס אותו? לאן יוליכו הנשארים את האמת המוחלטת בה הם רוצצים מוחם של בעלי האמת המוחלטת שמנגד, כשהאמיתות המוחלטות כולן תיאספנה אל ערימות העלים שנשרו בשתי רוחות?
אכן, נוח לי יותר לומר כי הזרות הזאת שמאפילה על אור היום של ארצי הנהדרת, היא זרות של אדם שבע ימים שאינו מסוגל להבין עוד את הלשון של הדור ההולך וכובש מקומו בעולם. נוח. אבל זה לא אמת, בעליל, זה לא אמת. מפלט. וזה נורא......