קראתי את מכתבה הגלוי של הדסה פרומן לח"כ סמוטריץ, שמוקדו הוא התבטאויות של סמוטריץ' בהתייחס ליחסי יהודים ערבים בישראל, על-רקע מספר אירועים קשים בתקופה האחרונה. אם עלי להעריך מהי הסיבה העקרית למכתב, הרי היא נעוצה בהיותו של סמוטריץ' "פריק" של אנטי-תקינות פוליטית; אדם שאומר את אשר עם ליבו, ושם לב פחות מהממוצע לשאלה כיצד יפלו הדברים על "אזניים רגישות יותר מהממוצע". כחבר כנסת וכמי שחי במוקד אחת המחלוקות הקשות בציבור הישראלי כבר שנים רבות אולי כדאי היה לסמוטריץ' לשקול פעמיים את דבריו בכל אחת מהפעמים בהן עורר סערת רוחות אצל יריביו בשמאל ואצל מכריו במגזר הערבי. כך או כך, אם משווים את דבריו לאלה של חברי הכנסת הערבים בישראל, חברי פרלמנט בריטים בבריטניה או "שותפים פוליטיים" כאן בישראל, סמוטריץ' והתבטאויותיו, אינם הדבר הכי גרוע שקרה לנו בדור האחרון.
התבטאותו של ח"כ בהלול, "המתון", בשאלת שוויון הדימוי והמעמד המוסרי בין רוצח ערבי לאזרח יהודי שנרצח על-ידו, גרוע בעיני הרבה יותר. סמוטריץ' הוא עצם מעצמותיה של תנועת ההתישבות היהודית באיו"ש, ואולי גם לכך היה משקל בעיני הדסה פרומן, כאשר כתבה את מכתבה.
ובכל זאת, סמוטריץ' איננו מורה הלכה ולא כל משפט היוצא מפיו משמש מבחן לקמוס לאחיזתנו בארץ או לעקרונות עליהם היא נשענת. לחזרה לארץ יש בוודאי יסוד רוחני חשוב, אבל זהו תנאי הכרחי, שאיננו מספיק. עד שאנו מסיימים להמתין בסבלנות להתפכחות הרוחנית היהודית שתביא את פזורינו לכאן, חלק גדול מהם אינו רואה עצמו באמת יהודי שלם. בגין המתנה זו וסבלנות זו, יותר ממחצית העם היהודי עדיין נמצאת בגלות, שבה השמד הרוחני - התבוללות - החליף בדור האחרון את השמד הפיסי הנאצי במלחמת העולם השנייה. התהליך נראה שקט וממותן יותר, אבל נזקו אדיר ממדים. תכלית שיבתנו לארץ, לדידי, היא אותה תכלית שהביאה את עם ישראל אליה מלכתחילה, משחר ההיסטוריה שלו. אז, אחרי יציאת מצרים, היה זה צו אלוהי נטו. כיום מגובה העמדה שלנו ביסוד מוסרי רב-עוצמה של למעלה מ-1200 שנות חיים לאומיים-מדיניים בארץ-ישראל ולאחריהם בעוד 2000 שנות גלות מנוולת. כיום מגובה העמדה בשתי קבוצות של הוכחות שאינן ניתנות לסתירה, אלא באמצעות האנטישמיות: א. הצורך לפתור את בעיית רדיפת היהודים בגולה פתרון מדיני; ב. העובדה שלכל העמים שמורה זכות ההגדרה העצמית והמימוש הלאומי במולדתם ההיסטורית. לגבי היהודים, שני הדברים מתקיימים אך ורק בארץ-ישראל; זאת כבר הוכיחה הציונות המגשימה על גילגוליה השונים.
צו קיום
אני מכבד מאוד את אמירתו של רבי עקיבא, שהיא, לעניות דעתי, מן האמירות העמוקות והחשובות ביותר בחכמת ישראל:
"הכל נקבע והרשות נתונה". כלומר, אנו יכולים להחליט להמתין לגאולה בגולה, ואז שר ההיסטוריה ינהל עבורנו את משחק הקוביה - או שהגאולה תקדים את הכליה, או הכירסום הפיזי והרוחני המתמיד, בתנאים לא תנאים, יקדים את הכליה לגאולה.
הלאומיות היהודית אף פעם לא הייתה נגועה בטומאה של גזענות; לגר ולבעלי תשובה היה שמור תמיד מקום של כבוד והתחשבות בקרב עם ישראל. עם ישראל איננו עם מיסיונרי, לא "מנצר" ולא "מאסלם" אחרים. עם ישראל מציג לעולם דוגמה לחיים ערכיים ומניח לו להתרשם ולבחור את דרכו. אבל עם ישראל והלאומיות היהודית אף פעם לא היו נאיבים, והבינו היטב שבאויב צריך להלחם, ובאויב "עמלקי", צו הקיום הוא
להלחם עד חרמה.
בהשפעת תרבויות זרות שהכו שורשים עמוקים בתודעה היהודית המקורית והחכמה ושיבשוה, נוהגים אנו לפעמים לזלזל בחכמה הישנה והטובה. הרמטכ"ל עורך בהבל-פה רדוקציה פופוליסטית ומיותרת של האמירה "הקם להרגך - השכם להורגו", במקום לעמוד על משמעותיה למלוא עומקן, ונביאי-שקר אחרים של "תרבות המערב המתקדמת", מסבירים לנו במתק שפתיים או בחריקת שיניים, שמפגע-רוצח והקורבן שנפל מידיו (או ניצל במקרה מפגיעתו) נמצאים על אותו שלב של סולם הערכים המוסרי שעלינו לאמץ. לא דובים ולא יער.
"אויב עמלקי" הוא כידוע אויב שניגוד העניינים בינו לבינינו נוקב את אושיות הקיום - לא בגללנו אלא בגללו. זהו אויב שאינו מכיר בזכותו של הזולת לתנאים שהוא תובע לעצמו, מתכחש להיסטוריה, אינו מוכן לפשרות ואינו מוכן לשלם שום מחיר עבור קיום בצוותא, בשלום. אינני חוזר כאן בפרוט על הדברים המוכרים לעייפה, על 22 מדינות ערביות על שטח של 12,500,000 קמ"ר בקרוב, שמנהלות מלחמת חרמה בעם היהודי על 26,000 הקמ"ר שהוקצו לו במולדתו לחידוש חייו הריבוניים, וכופרות בזכויות השמורות לו כלכל עם אחר.
הרשות נתונה
הדסה פרומן טוענת ש"... העם הפלשתיני היושב איתנו כאן אינו טעות בתוכנית השמימית". אני מודה שאינני יודע אם היא צודקת או עד כמה היא טועה. אני משוכנע שלא כל העם הפלשתיני הוא מקשה אחת מבחינת היסוד והסיבה שבגללם הוא נמצא עימנו כאן. לדעתי, גם עליו חלה אמירתו של רבי עקיבא - "... "והרשות נתונה". כלומר, היא תלויית בחירותיו שלו. העם הפלשתיני הוא עם בזכות ההגדרה העצמית שהוא מנכס לעצמו. אם זכות זו היא אוניברסלית, עומדת היא גם לזכות העם היהודי, ואם הוא מכחיש את זכותו של העם היהודי, גם הזכות הפלשתינית אינה מובנת מאליה.
הימצאותו של "העם הפלשתיני" כאן היא אחת הווריאציות של "הכל נקבע". מה שנותר פתוח הוא הבחירה לאן הולכים מכאן; לאן הולך הוא ולאן הולכים אנחנו. אנחנו יכולים להתעלם ממנו ולבחור לעצמנו דרך הבנויה על התעלמות זו. וגם העם הפלשתיני יכול לבחור בגישה דומה. לכל בחירה תהיינה תוצאות לשני הצדדים. בבחירה שנעשתה בנובמבר 1947, בתוכנית החלוקה, בחר העם הפלשתיני בדרך ההתעלמות והמלחמה, והיו לכך תוצאות,
והן אינן הפיכות. במלחמת ששת הימים בחר העולם הערבי שוב בחירה תוקפנית, ושוב היו לדבר תוצאות, וגם הן אינן הפיכות.
גם בימים אלה בוחר העם הפלשתיני בדרכים של מאבק במקום בדרכי הידברות, ואני מאמין שגם לכך תהיינה תוצאות וגם הן תהיינה בלתי-הפיכות. סמוטריץ' טועה אולי בדחיקת הקץ, אבל לא בראיה נכוחה של התהליכים. הפלשתינים אינם טעות "בתוכנית השמימית", בחירותיהם הן טעויות גסות, שאת מחירן הם נתבעים לשלם. לכן, אינני מכיר "בנכבה" ואינני מכיר בשאר הנרטיבים של המסכנות הערבית; הם תולדות של בחירות שגויות. כשחלק גדול מעם ישראל בחר בחירה שגויה להשאר באירופה חרף עליית הנאצים לשלטון, הוא שילם על כך מחיר אדיר. חלק אחר שלו עתיד לשלם מחיר כבד גם על בחירותיו כיום להשאר בתפוצות במקום לעלות לישראל.
אנו יכולים לדגול בעקרונות רוחניים ללא קץ וגבול, וכך גם נהגנו בארץ-ישראל בתקופות זוהר של העצמאות שלפני החורבן, ואחר שנחלנו אותה; לאחר - ולא במקום. כך ניסינו לנהוג גם בתחילת ההתישבות בארץ בעת החדשה. אולם, לחיים בצוותא יש תנאי הכרחי:
שני הצדדים גם יחד חייבים לרצות בכך בפועל ובאותה מידה. אני מבין את אמירתו של הרב פרומן ז"ל, ומבין שכותבת המאמר (רעייתו) חותרת להמשיך את דרכו ומנסה לבנות גשר רוחני בין יהודים לערבים. אפשר להתעלם מן העובדה שאנו רואים את ההתנחלויות אחרת לגמרי ממה שרואים אותן הערבים. הרב פרומן גרס שהן מעין אצבע מושטת לשלום;
הערבים, לצערנו, רואים אותן כאצבע יהודית בעין הערבית; דהיינו: סיבה להמשך הריב והמאבק. לא רק את ההתנחלויות באיו"ש הם רואים כך, אלא את כל היישוב היהודי בארץ-ישראל, ומכאן גם הדרישה לזכות השיבה. אולם, ההתעלמות אינה פותרת את הבעיה.
לא אכביר מילים בשאלה מה יחס הסיכוי שהערבים ישנו את דעתם בהשוואה לסיכוי שאנו נטעה להאמין שאכן שינו דעתם וניפול למלכודת שהם טומנים לנו; אני סבור שהמאזן הוא לרעתנו. לצערנו, העולם אינו מושתת בעיקר על עקרונות רוחניים. יש בו גם חוקי-טבע ומציאות אנושית הפכפכה ומורכבת, ואנו חייבים לראות ראיה ריאלית את התמונה המורכבת כהוויתה. נסיונות למציאת פתרונות - כן, תמיד. אשליות שהפתרון מונח מעבר לפינה רק נושיט יד וניגע בו... - לא. חייבים להיות מוכנים תמיד לאפשרות שחרף מנה גדושה של רצון טוב, מול עמלק זו מלאכה סזיפית. ואז, הכל נקבע והרשות נתונה - אם נהיה מוכנים כדוועי נשרוד; ואם לאו - לא.
הוויכוח הפנימי שלנו אינו צריך להיות מכוון לסיפוק מאווייהם של הערבים, אלא לחיפוש איזון סביר בין סיכון לסיכוי ריאלי. אין סיבה או צורך שנעמיד פנים שמאמינים אנו במה שהוכח כבר כעורבא פרח. במציאות שבה מתמודדת ישראל מול יריבים וידידים כביכול, עדיף שתקרין סביבה מידה גדושה של סקפטיות וזהירות, ולא של אופטימיות חסרת אחריות. כך נשדר גם להם שאין מקום לאשליות ותקוות שוא, והכל חייבים להתאמץ.
זה לדעתי שורש הוויכוח עם סמוטריץ' ומה שהוא מייצג. מי שמיחס זאת לגזענות אינו מבין את העניין או שממלא תפקיד של מסית ומדיח. ההיסטוריה של העימות עם הערבים מלמדת שהם עדיין פועלים כעמלקים המודרניים, ובשנים האחרונות עוד הגדילו עשות בליבוי האנטישמיות וברצח אופי שיטתי של ישראל.
צריך לזכור שבפסיפס העולמי הרחב, יש טרמפיסטים לא מעטים שמוכנים לקפוץ על עגלת העמלקים, ולכן הזהירות והחשדנות לא רק שאינן חסרון, הם אפילו מעלה. אירופה נגועה במיוחד בזרעי הנגע האנטישמי, ויש לכך לא מעט ביטויים מטרידים בעת האחרונה. לדעתי, בריטניה היא הסייענית הגדולה ביותר לגרמניה הנאצית בעיצוב תוכניתה לביצוע הפתרון הסופי ובהוצאתו לפועל. טרם נאמרה בעניין זה המלה האחרונה וטרם נעשה מאזן הפשעים הבריטי המלא במאה השנים האחרונות, מול הציונות והעם היהודי.