"בסופו של יום, רק אנחנו נציל את עצמנו מעצמנו. עלינו חלה האחריות והחובה להוביל ליצירת מציאות של שתי מדינות, שהיא הדרך היחידה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כציונית, בטוחה בגבולותיה, יהודית ודמוקרטית" (עמי איילון, אל"ם במיל' וראש השב"כ לשעבר).
לקראת יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, אפשר רק לשער שאולי רוב הציבור הישראלי בימינו היה בהחלט מעדיף הסכם שלום עם הפלשתינים (גם במחיר של מדינה פלשתינית על בסיס קווי 1967), או לפחות הסדר מדיני כלשהו המונע את החיכוך הסזיפי שבשליטה הביטחונית על האוכלוסייה הפלשתינית מעבר ל"קו הירוק". למרות שהאמונה והביטחון בכך, כבר לא נראים בשטח ואילו הספק העצום שולט במצב. עדיין רובה של האוכלוסייה הישראלית כך ניתן לשער, הייתה מעדיפה מצב של שלום וביטחון מדיניים על פני הישרדות מלחמתית ססטימטית. את היוזמה הישראלית האחרונה שנעשתה הצליחה ממשלת
נתניהו השלישית למסמס בתהליך לא נכון, כאשר בתוכה אין נכונות מלאה להשגת היעדים והדרך הארוכה לצעדים בוני אמון מול ההנהגה הפלשתינית שעוד נותרה ברמאללה.
סוגיות הליבה במהלך כולל מול הפלשתינים, נותרו בעינם וכבר שנים שאינם מטופלות כראוי.
נכון, אין הסכמה מלאה לגבי הנושאים המרכזיים כמו מעמדה החוקי של ירושלים, הר-הבית, מסגד אל-אקצה, בעיית הפליטים הפלשתינים, זכות השיבה, ההתנחלויות בגדה המערבית (יהודה ושומרון), המענה הביטחוני לטרור, אבטחה וקביעת גבולותיה הברורים של מדינת ישראל, ההכרה במעמדה הבינלאומי של מדינת פלשתין לכשתקום, וחלוקת המשאבים.
בכדי להבין את הטיעון העיקרי לפתרון על בסיס שתי המדינות כפתרון הנכון והריאלי ביותר,
צריך כמובן להרחיק לכת מבחינה היסטורית ולהגיע עד להחלטה 242 של מועצת הביטחון באו"ם לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים. החלטה זו קראה לנסיגת הצבא הישראלי מהשטחים שנכבשו במהלך אותה מלחמה, ובתמורה הדדית של כיבוד והכרת הריבונות והעצמאות של כלל מדינות המזרח התיכון.
מדינת ישראל למעשה קיבלה את החלטה 242, אך מתוך פרשנות כזו שלפיה אין למדינה מחויבות לסגת מכלל השטחים שנכבשו, אלא רק מחלקם. לאחר החלטה זו של מועצת הביטחון, הגיעה בשנת 1974 כשנה בערך לאחר מלחמת יום הכיפורים, החלטה 3236 של העצרת הכללית באו"ם. החלטה זו שקראה לזכות השיבה הפלשתינית, למעשה אישרה את זכויותיהם וכללה את זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית כעם ואת זכותם לעצמאות ולריבונות לאומית.
עצמאות פלשתינית
סעיד חמאמי שהיה בשנת 1977, חבר המועצה הלאומית הפלשתינית ונציג אש"ף בלונדון החל למעשה לקדם הידברות ודו-קיום בין יהודים לערבים, ובתוך כך הביע עמדה פומבית ותמיכה בפתרון של שתי המדינות. באותה השנה, יצא חמאמי בהצהרה כי אש"ף מוכן להכיר במדינת ישראל תמורת פינוי מוחלט של הגדה המערבית ורצועת עזה, וכמו-כן לניהול דו-שיח על בסיס של הכרה הדדית.
ההחלטות של האו"ם בעניין הפלשתינים למעשה מיוני שנת 1967 זוכות לתמיכה בינלאומית רחבה, אך לרוב מתבטלות עקב זכות הווטו שיש לארצות הברית במועצת הביטחון, ובכך מעקבות את הפתרונות השונים בייחוד עבור הפלשתינים, עד אשר ימצא הפתרון הריאלי ביותר שאיתו יוכלו להתקיים בבטחה שתי מדינות לאום, לישראלים (כמדינה יהודית ודמוקרטית) ולפלשתינים. בשנת 1988, הצהיר
יאסר ערפאת על "העצמאות הפלשתינית" שמבוססת על "תוכנית החלוקה" משנת 1947, הצהרה שהתפרשה למעשה כהכרה עקיפה במדינת ישראל ותמיכה בפתרון של שתי מדינות לאום.
עוד לפני כן בשנת 1974, הגו היועץ לטרור של ראש הממשלה דאז
יצחק רבין - אהרון יריב והשר דאז ויקטור שם טוב, יוזמה מדינית שבה מדינת ישראל תכיר באש"ף ותנהל עימם מו"מ לשלום כנציגי הפלשתינים הרשמיים. ראש הממשלה רבין, דחה את התוכנית בטענה כי על מדינת ישראל להעניק עדיפות ראשונה להסדרי שלום עם המדינות הערביות השכנות ובראשם מצרים וירדן אשר קיבלו את החלטה 242, וכי הבעיה הפלשתינית באותה עת לא היוותה בעיה מרכזית ויש למצות את פתרונה במסגרת הסכם שלום שיוסדר עם ירדן. יגאל אלון שהיה שר בכיר בממשלה, דחה את אש"ף על הסף כנציגי הפלשתינים והתוכנית למעשה ירדה מהפרק.
בשנת 1991 לאחר שנים של קיפאון והזנחת הפתרון לסכסוך מול הפלשתינים שהובילו בין היתר לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, נעשה ניסיון בעיקר עקב דחיפת הממשל האמריקני בראשות הנשיא בוש האב, ליצור מצב של הידברות וכך על בסיסם של החלטות האו"ם בעניין, כונסה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה 'ועידת מדריד', אומנם באותה עת לא העלתה ועידה זו שום התקדמות ממשית, אך היא בדיעבד כן סללה את הדרך למו"מ ישיר עם הפלשתינים שהובילה לפריצת דרך בתהליך השלום.
חוסר הדדיות
הסכמי אוסלו שנחתמו בין השנים 1993 ל-1995, הביאו כאמור לראשונה בהיסטוריה להקמת הרשות הפלשתינית שתנהל את סדרי היום הפלשתינים בצורה עצמאית, אם כי מבחינה ביטחונית וכלכלית עדיין תהיה כפופה לפיקוח והחלטות ממשלת ישראל.
לקראת סוף אוקטובר 1995 נחתמו מסמכי הבנות ביילין-אבו מאזן, אך לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ב-4 לנובמבר אותה שנה, נקטע תהליך השלום כמעט בצורה אבסולוטית. רוב השיחות הוקפאו וראש הממשלה המחליף
שמעון פרס, למעשה דחה את מסמך ההבנות ככל הנראה מכיוון שהיה מעוניין להשאיר את הטיפול בכך לתקופה שלאחר הבחירות בשנת 1996, שכתוצאה מהם נבחר
בנימין נתניהו לכהן בפעם הראשונה כראש הממשלה.
מדיניותו של נתניהו כראש ממשלה בנושא התהליך לו התנגד בכל תוקף, כאשר כיהן כראש האופוזיציה הייתה עקרון "ההדדיות", כלומר במידה ויעשו הפלשתינים ויתורים ברמה המדינית, יקבלו. במידה ולא יבוצעו ויתורים, לא יקבלו. בהתאם לזה, נחתמו על-ידי ממשלת נתניהו הראשונה "הסכם חברון" שעסק בפריסה מחודשת של צה"ל בעיר חברון ובהתאם להסכמי אוסלו ו - "הסכם ואי" אשר נועד לפרט את הצעדים הדרושים, ולקבוע את לוח הזמנים למימוש כלל הסכמי אוסלו.
ממשלת נתניהו הראשונה אומנם ביצעה את הנסיגה הראשונה בהסכם ואי, אך ישום שתי הנסיגות הדרושות לא יצא לפועל, עקב טענה לא ברורה של חוסר הדדיות מצד הפלשתינים. בפועל הסתבר שהחתימה על הסכם ואי, גרמה לנפילת הממשלה ולבחירות בהן נבחר
אהוד ברק לראשות הממשלה.
גושי התנחלויות
בתקופת כהונתו הקצרה של אהוד ברק, בוצעו לבסוף הנסיגות הדרושות מהסכם ואי, אך בוועידת קמפ-דיוויד התגלו המחלוקות והפערים בין מה שציפו הפלשתינים וערפאת לקבל מברק בדומה להתנהלותה של ממשלת רבין, לבין מה שקרה בפועל.
ברק הציג לפלשתינים כי לכאורה הוא ראש ממשלה לא פחות פרגמטי מרבין, וכי הוא מוכן לפשרות טריטוריאליות שיובילו לסיום הסכסוך. אך ברמה המעשית, הבנייה בשטחים לא הוקפאה ובדיעבד אף אישר ברק כי בתקופתו כראש ממשלה, הייתה פי 4 יותר בנייה. הפלשתינים הבינו לבסוף כי ברק אינו רבין, וצעדים בוני אמון לא יצאו מכך. עראפת איבד מכוחו המנהיגותי, ומכאן המצב הלך והדרדר בשטח עד לפריצת האינתיפאדה השנייה.
כשנבחר
אריאל שרון לראשות הממשלה, המצב מול הפלשתינים כבר היה גרוע ביותר וחוסר האמון היה מוחלט. למעשה תקופה זו השפיעה לא מעט בהקשר ההתנהלות מול הפלשתינים עד כה. שרון ניצב בפני החלטות המציבות קודם כל בסדר העדיפות הראשונה, את הטיפול האינטנסיבי בטרור הפלשתיני. מתווה קלינטון שבו הוצע לחתור להסדר עם הפלשתינים תוך שמירה על גושי ההתנחלויות הגדולים (אריאל, מעלה אדומים, גוש-עציון וכיו"ב) נדחה על-ידי שרון באותה עת. מבצע חומת מגן ומותו של ערפאת, גרמו לדעיכתה וסיומה של האינתיפאדה השנייה.
לאחר המבצע הצבאי, דחף הממשל האמריקני בראשותו של בוש הבן להגיע להסדר ולאחר ששרון דחה על הסף בין היתר את יוזמת השלום הערבית שהציגה הליגה הערבית לסיום הסכסוך, הציעו את "מפת הדרכים". שרון ויורשו של ערפאת - מחמוד עבאס (אבו מאזן), קיבלו אותה ברמה העקרונית ועם זאת החלה רגיעה משמעותית מבחינת הטרור, בין היתר עקב התדרדרותם של הפלשתינים למלחמות פנימיות.
הדרדרות ביחסים
תוכנית ההינתקות שהגיעה לאחר מכן, אישפוזו של שרון בשל אירוע מוחי חמור והעברת סמכויות ראש הממשלה לממלא מקומו -
אהוד אולמרט, הבחירות ברשות הפלשתינית ועליית שלטון חמאס בעזה יצרו מצב חדש במהלכים מול הפלשתינים. 36 פעמים נפגשו ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט ויו"ר הרשות, אבו מאזן. לימים אולמרט חשף כי לאחר שהובהרו הנושאים שנידונו לקראת חתימה, אמר לאבו מאזן כי אף ראש ממשלה ישראלי, לא יציע לך את מה שאני מציע בחמישים שנה הבאות.
באמצע ספטמבר שנת 2008, נערכה הפגישה האחרונה של אולמרט עם אבו מאזן. המגעים ביניהם אומנם לא הובילו להתדרדרות היחסים בין ישראל לרשות וגם אף אחד מהם לא האשים את השני, אך נראה כי השיחות כשלו בין היתר עקב התנאים שנוצרו במהלכם. חקירתו של אולמרט עקב פרשת טלנסקי והתפטרותו מראשות הממשלה, הבחירות בישראל שלטענת הפלשתינים הובילו לחוסר הבשלה מצדם וההעדפה להשהות את התהליך, עד שיבחר ראש ממשלה חדש.
לכשנבחר נתניהו להרכיב שוב ממשלה בשנת 2009, נקטע הרצף והחל קיפאון מדיני בעניין.
נתניהו אומנם יזם את 'נאום בר-אילן' בו עקרונית תמך בעניין שתי המדינות ואף לאחר מכן הצהיר על תקופה של עשרה חודשים בהקפאת הבנייה בשטחים, אך מאחר שחמאס וארגוני הטרור שאינם מכירים במדינת ישראל החלו במתקפות טרור על-מנת לטרפד את התהליך, ובעקבות סיומה של תקופת ההקפאה בבנייה והמחלוקת הקשה בעניין מול הרשות, שוב חלה התדרדרות וביחסים הדיפלומטיים נוצר נתק מוחלט.
רק הקונסטלציה של ממשלת נתניהו השלישית, שהעמידה את חידוש המו"מ מול הפלשתינים כחלק מהתנאים לשלמותה של הקואליציה, יחד עם לחץ אמריקני הביאו להתנעה מחדש של התהליך, שנכשל שוב במבחן התוצאה עקב הרכבה של הממשלה. נתניהו האשים את הפלשתינים, בחבירתו של אבו מאזן לחמאס והכנסתם לממשלת אחדות פלשתינית, ובסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית. אבו מאזן מנגד הציג את תוכניתו להסדר מדיני בחמישה סעיפים מרכזיים:
1. ביטחון המדינה הפלשתינית, יוטל על כוחות נאטו.
2. המדינה הפלשתינית, צפויה להיות מפורזת.
3. צה"ל ישאר בגדה המערבית (איו"ש) לתקופה של חמש שנים שלאחר חתימת ההסכם המדיני.
4. ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, יפונו בהדרגה.
5. מדינת ישראל, לא תוכר מצד הפלשתינים כמדינה יהודית.
ראש הממשלה נתניהו, סירב להתייחס לתוכנית זו (ככל הנראה עקב הדרישה להכרה במדינה יהודית מצדו).
אינטרס ישראלי
אי יוזמה ונכונות לפרגמטיות אמיצה מצד ממשלת ישראל, יוצרת מצב בו הפלשתינים פועלים בערוצים דיפלומטיים של מדינות מערביות לא מעטות שכבר מכירות בזכותם של הפלשתינים להקמת מדינה, ובכך הפלשתינים יוצרים תמונה בה מדינת ישראל מוצגת בעולם כסרבנית שלום. כשאין יוזמה ישראלית בעניין, נוצר חלל הסברתי שהולך ומתרחב כתוצאה מקיפאון מדיני ומביא למעשה להתנהלותם של יוזמות אנטי ישראליות כדוגמת ה-BDS, כיוזמות לגיטימיות בעיני לא מעטים.
בסופו של דבר עקב ניהול חסר אידיאולוגי כושל, עלולה מדינת ישראל למצוא עצמה תחת פתרון כפוי ובלתי מתחשב באינטרסיים הלאומיים ובשיקולים הביטחוניים שלה. במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, רק יוזמה ישראלית נמצאת בראש סדרי העדיפויות הדיפלומטיות ועל כל יוזמה בינלאומית אחרת בעניין. על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לדאוג באופן יזום לעתידה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית הנמצאת בגבולות ברורים ואינה שולטת על אוכלוסייה שאינה מכירה בה כריבונות כלפיה. מתוך כך, להוביל למציאות מתוקנת שנפרדת מאחריותה של מדינת ישראל לאוכלוסייה זו, ומובילה להסכם חתום וגמור של שתי מדינות לאום, כאינטרס ישראלי וציוני ברור.
גם אם הנושא ידרוש מהלך של פעולות באופן עצמאי, עד אשר יבשילו התנאים מבחינתם של הפלשתינים בעניין גבולות הקבע. זה הכיוון היחיד עד כה שדורש אומץ, קור רוח אחראיות, והרבה נכונות מצד שני הצדדים, אך בעיקר מהצד השולט במצב ושמקבל את ההחלטות החשובות בנושא.
