לפני כשנתיים נחטפו ונרצחו שלושה בני נוער בצומת אלון שבת על-ידי מחבלים פלשתינים. אירוע זה העלה למודעות הציבורית את הנושא של תלונות שווא למוקד המשטרה, וזאת מכיוון שמוקד המשטרה לא התייחס לשיחת הטלפון של אחד מהחטופים למוקד מתוך הנחת יסוד כי מדובר בתלונת שווא.
כדי לבדוק יותר לעומק את הנושא הזה של תלונות שווא למשטרה, בין אם למוקד ובין אם לתחנות, ניהלתי שיחה אישית, לא רשמית, אחרי שעות העבודה, פנים אל פנים, עם עם שוטרת בכירה (בדימוס) שעבדה בעבר במוקד של המשטרה. במסגרת השיחה, היא תיארה לי את העובדה הבאה - רוב תלונות השווא הן של בני נוער.
השוטרת: "רוב תלונות השווא הן של בני נוער. הם מתקשרים למשטרה, לעיתים אפילו מטלפון ציבורי, וממציאים איזשהו סיפור. ואנחנו חייבים לשלוח שוטרים לכל פנייה".
המראיין (אני): "מה הם אומרים?"
השוטרת: "תקפו אותי, דקרו אותי, דרסו אותי, מסתובב פה כלב, ודברים מהסוג הזה..."
המראיין (אני): "מדוע הם עושים זאת?"
השוטרת: "מתוך שעמום"
המראיין (אני): "מתי?"
השוטרת: "כל הזמן, בעיקר בחופשות בית הספר"
המראיין (אני): "מה זה כל הזמן? תגדירי בבקשה"
השוטרת: "אלפי פעמים ביום, גם למוקד וגם לתחנות"
המראיין (אני): "ומה התוצאה הישירה של זה?"
השוטרת: "כאשר יש אירוע אמיתי, אז אין לנו מספיק שוטרים לשלוח אליו כי הרבה ניידות מתעסקות עם תלונות שווא".
מתוך השיחה הזו אפשר להבין כי המשטרה עומדת בפני מציאות בלתי אפשרית. מצד אחד, באים אליהם בטענות כי הם לא נותנים חשיבות לתלונות אמת שמגיעות מהציבור. מצד שני, הם מקבלים אלפי פניות שווא ביום מבני נוער מכל חלקי הארץ אשר מעוניינים להזמין ניידת אל מקום מגוריהם מתוך שעמום.
ניתן לומר כי הפתרון צריך להימצא במשרד החינוך. המשרד צריך להוביל מסע הסברה בבתי הספר כדי לגרום לבני נוער להבין מה המשמעות של התקשרויות שווא עם המשטרה. התוצאה הישירה היא שתחנות המשטרה לא ממהרות לשלוח ניידות כאשר מתקבלים דיווחים אמיתיים כי עקב ריבוי דיווחי השווא קשה להם להבחין מהי תלונת אמת ומהי תלונת שווא.
