חודשים אפריל מאי הם חודשים עמוסי חגים, לא מספיקים לאכול מצות בפסח, ומיד מגיעים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, אך הספקנו להתגבר על מוראות השואה, ואנו כבר ביום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, ולנפגעי פעולות האיבה, ובמעבר חד אנו זוקפים את הראש וחוגגים עצמאות.
שרשרת הימים הללו מצביעה חזק ביותר על יצאה מעבדות לחרות, מחושך לאור, מאפר הנשרפים לגיבורים בעלי שם, והסיום הוא ביום העצמאות של עם ישראל שחזר למולדתו אחרי 2000 שנות גלות, והוא חוגג את 68 שנות העצמאות בגאון, בשמחה, ובעצב.
עצב על כך שעל-מנת לזכות בכך הוקרבו חייהם של 23,477 נופלים במערכות ישראל, יותר ממספר התושבים בעיר קטנה בארץ. הנחמה היחידה של המשפחות האבלות היא, כאשר הם רואים את תקומת העם היהודי, שהקים מדינה לתפארת, מדינה המתברכת בכוחות יצירתיים שאין כמותם, והביטוי הוא חברות ההזנק המרובות, ומעל לכל פרסי נובל עליהם נמנים מספר מדענים יידועי שם בכל העולם.
אולם ימים אלו מציבים כלפינו מראה שטרם נגמרה הדרך במעלה ההר, עלינו עדין להתכתש עם אויבים מבית ומחוץ, שכמהים להשמידנו ולהחזיר אותנו לארצות המוצא מהן באו הורינו, כי זאת יש לדעת 75% מתושבי המדינה הם צברים שפה נולדו, וכאן גדלים וממשיכים את המסורת של הוריהם.
2000 שנה חיכינו ליום עצמאות זה, על-מנת לחגוג ולשמוח, ולא להתאבל על חורבן הבית הראשון והשני, על תפוצת הגלויות בכל העולם, על כך שכל דור גם בארצות התפוצה עומדים עלינו לכלותנו כמאמר הפיוט בליל הסדר.
אנו יכולים להתגאות במעשה ידינו, אולם עוד הדרך רב עוד רבה המלאכה שבפנינו, עוד יפלו חללינו מידי האויבים מסביב צמאי דם, ודם יהודי במיוחד, ולכן סומא עלינו להיות מאוחדים, לבנות חברה הדואגת לחלש, לילד, ליתום ולקשיש, על-מנת שנהיה ראויים להיות אור לגויים, ובמיוחד למורשת אבותינו.
