חוב שלי מהזמן שבגרוש היה חור פעם, פעם, פעם, כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, שקראו לו עממי, uנהגתי לקרוא ספרים בספריה העירונית. אני התגוררתי ברמת יצחק, שכונת פועלים בקצה רמת גן, והספריה הייתה בבית האזרח החדש והמצוחצח במרכז העיר, סמוך לעיריה. הספריה הייתה בקומה השנייה, מחוץ לאולם הכנסים הגדול והמהודר, והעלייה אליה הייתה במדרגות מחוץ לבניין. כמין "מוקצה"... כמעט כל יום נסעתי באוטובוס דן מן הבית אל הספריה, כי בלעתי ספרים והחלפתי אותם בחיפזון. אימא נהגה לצייד אותי בארבעה גרושים, שניים לנסיעה בכל צד. ואם לא היו גרושים, הייתי הולך ברגל מקצה העיר, בשכונה, אל מרכזה, לספריה.
באותה תקופת ילדות יסדו להם את המדינה, וההנהגה הכלכלית החליטה להחליף את המטבעות - במקום הגרושים הישנים עם חור, יהיו מעות חדשים. בלי חור. אולי זה היה בשנת 1960. בכל אופן, אם לא שמה לב שהמטבע עם החור איבד את ערכו וציידה אותי בשלושה חדשים ואחד ישן. גם אני לא שמתי ולב ובצאתי מן הספריה, עליתי לאוטובוס ונתתי לנהג את שני המטבעות שהיו לי. אבל הוא שם לב והודיע לי חגיגית, ש...לגרוש שלי אין ערך! כך, ירדתי ממדרגת האוטובוס והתחלתי ללכת ברגל הביתה. אבל אחרי עשרים מטרים בערך, עצר האוטו הגדול ליד הילד הקטן ונקראתי אחר כבוד לעלות בחזרה. איש אחד - דומני, שמר זליכה שמו וידוע לי שהיה עיתונאי - תרם לנהג את הגרוש החסר. כך נסעתי הביתה באוטובוס 67 דאז. החלטתי, שאני צריך להחזיר את החוב לנוסע שייקלע למצוקה כספית. אגב, לימים נהייתי עיתונאי בלי כל קשר לאירוע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כשחזרתי לנסוע באוטובוסים. עד עכשיו תרמתי ונידבתי ברצון, אבל את החוב לנוסע עדיין לא החזרתי. אני מרגיש חייב... שיחה עם נהג שמעתי באוטובוס שלי: נוסע ניגש לנהג והתלונן: "קר כאן מדי. אולי אפשר להעלות מעט את החום?" הנהג השיב בתמיהה: "במשך חודש שהמזגן פועל, לא שיניתי אותו. איש לא אמר מילה". הנוסע: "אני כלוא באוטובוס לשעה הקרובה וקופא מקור. אנשים מתביישים לדבר או חוששים ממך וסובלים". הנהג העלה את הטמפרטורה. איש לא התלונן.
מחפשים עובדים פעם אמרה בעלת הבית "התימניה שלי". היום ראיתי מודעה: "דרושים עובדים לנקיון". למטה היה תרגום לרוסית...
