כניסתו של ליברמן אל תוככי משרד הביטחון שבקריה היא סוג של שוק והלם עבור כל עיתונאי שמאלני מצוי, אותם עיתונאים אשר שבוע לפני כן תקפו את הרצוג על ה"סמרטוטיות" שלו.
סימה קדמון, בטור מצוין ומדויק להפליא ב
ידיעות אחרונות, מנסה להתחקות אחר התרחישים שהובילו ל'תאונה' הזו.
לשיטת סימה קדמון, ייתכן מאוד כי ביבי, שידע כי דוח
מבקר המדינה מ"ביבי טורס" עומד להתפרסם, הבין כי עליו להקדים תרופה למכה, ולחזק את הקואלציה. בשביל אינטרסנט אישי כמו ביבי, אשר השרדות בכסא חשובה לו יותר, ככל הנראה, מדבקות בקו אידיאולוגי, שותף קואלציוני מימין או שותף קואלציוני משמאל הם היינו הך, העיקר, לשיטת הביבי, להרחיב ולבצר את הקואליציה, לקראת יום גשום (דוח של מבקר המדינה על ביביטורס, כאמור)
קדמון אינה בטוחה אם זה היה מהלך מתוכנן, שבמסגרתו עיקרי הדברים עם ליברמן סוכמו זה מכבר, וכל מה שנותר היה לעשות, זה להשתמש בבוז'י כסמרטוט אדום לעידוד רצינותו של ליברמן במשא-ומתן, בבחינת "ליברמן, אתה לא האחד והיחיד שלי, לתשומת לבך", או שמא היה זה מהלך ספונטני;
יתכן מאד, משערת קדמון, כי ביבי באמת התכוון לצירוף העבודה לממשלה, אך המשא-ומתן נכשל בשל מקהלת המגלגלים עיניים לשמיים תוך כדי עשיית Shutaf-Koalizioni-Shaming לבוז'י. ייתכן, כך סבורה קדמון, כי גורמים בימין, לרבות בקרב המתנחלים, אשר ראו את הרעה הבוז'ית המתרגשת עליהם, החליטו לזרז מהלכים ולדחוף את ליברמן לממשלה, בצווארון, אם צריך, ובלבד שהרעה השמאלנית לא תתרגש עליהם.
כך או כך, סבורה קדמון, שאיפתו של הביבי לחיזוק ולעיבוי קואלציוני היא אישית-הישרדותית, וחוסר האכפתיות שלו אם השותף יהא ימין או שמאל, היכולת שלו לזגזג בין מי שהיה מוכן לוועידת שלום אזורית במצרים לבין מי שהיה מוכן, ללא ניד עפעף, להפציץ את סכר אסואן, מעידה כי מדובר באינטרסנט אישי נטול עמוד שדרה אידיאולוגי, שלא אכפת לו מי יסבן לו את הגב (יעבה לו את הקואלציה), ומאיזה צד (ימין או שמאל), כל עוד קואליציה רחבה, לשיטת קדמון, תהווה רשת הביטחון שלו מפני הביביטורס.