לא רק בחדר האחר

עם צאת ספרו החדש של מנחם פאלק, "קולות מן החדר האחר", עינו החדה של הקורא תוכל להבחין מבין השיטין, מבין זעקת השורות, סירנת השירה, כי ספר זה מאחד בתוכו את כלל שירתו של המשורר, מכל ספריו הקודמים. זהו מעין סיכום של הספרים "רוכסנים של סתיו", "ליצן בסמטאות הלב" ועוד. זאת כאשר האב הרוחני הראשון לסוג כתיבה זה הוא הספר, שכשמו כן הוא - "שבעה ימים של זעם" (2005). אלא שבעוד שבספרים הקודמים ניתן להבחין בנושא אחד עיקרי, שסביבו מתגלגלים שירי הספר, הלובשים חליפה אחת, הרי כאן התלבושות שונות ומגוונות, כמו תיאטרון בובות בחלון ראווה, הנעות בחוטים סמויים, חוטי החיים למיניהם על גווניהם השונים. לכן הזעקה חזקה יותר מרוכזת ומוחשית יותר. מנחם ריכז בספר זה את כל המוטיבים שבספריו הקודמים לפי המקבילות הבאות: ניסיון חסר תקווה לצאת מהמבוך בו אנו שרויים, מבוך רוחני ופיסי. אז כולם הופכים באין ברירה לליצנים ומתנהגים כמוהם. הם נועדו לכאורה להצחיק, אך ציניות ואירוניה מכסים את חייהם. למשל כך הדבר בספר "ליצן בסמטאות הלב" (2011). ואילו כאן השיר "הליצן שנצטווה לצחוק" (עמ' 35): "אֱלֹהִים הִתְגַּלָּה בַּיּוֹם הַהוּא הֵטִיל עַל כְּתֵפָיו מַשָּׂא כָּבֵד מְלוֹא הַתַּרְמִיל: לָתוּר אֶת הָאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וְלַעֲצֹר בְּכָל פִּנָּה." כך גם השירים על פגסוס, הסוס המעוף הטוב המנסה לזרוע חסד ורחמים על העולם. אולם אין הדבר עולה בידו (או בכנפיו) כי הרוב כבר קמל ויבש ואין אפשרות להחזירו לפריחה מחודשת, בספר "מסעותיו של פגסוס" (2007). כאן, בספר החדש, השיר "לב מדמם" שבעמוד 46: "אֵין דָּבָר מְדַמֵּם יוֹתֵר מִלֵּב שָׁבוּר אָמְרָה הַקְּדֵשָׁה וְהִמְתִּינָה לַהַזְמָנָה לְהַצִּיג אֶת לִבָּהּ." אבני הנפש הן האבנים האלגוריות המושלכות על ראשינו ומאלצות אותנו לנוע סחור סחור בזהירות, כדי לא להיפגע ולאבד את שפיותנו - בספר "בין אבני הנפש" (2000). בספר הנוכחי בשיר "נשמות משוטטות" (עמ' 98): "הַנְּשָׁמָה מְשׁוֹטֶטֶת לְלֹא גַּלְגַּלִּים בֵּין עִיר לְעִיר בֵּין בַּיִת לְבַיִת מְחַפֶּשֶׂת מִשְׁכָּן חַם." הספר קומתיים (1993) בו ניתן לראות הכול כפול, כדי שאפשר יהיה לנוס מקומה לקומה מרדיפתם של בני האדם, מציפורניהם המשחרות לטרף. ובספר הנוכחי למשל השיר "מעבר לפינה" עמ' 97: בְּפֶתַח הַשַּׁעַר הִיא עָמְדָה" אוֹתִיּוֹת מְחוּקוֹת: "חַיִּים". שָׁאֲלָה אִם מֻתָּר לָהּ לִפְסֹעַ מֵעֵבֶר למפְתַּן הַדֶּלֶת. הַמַּלְאָךְ הַשּׁוֹהֶה בִּצְרִיפוֹ הִבִּיט בְּפָנֶיהָ וְהִצְבִּיעַ בְּיָדוֹ לְכִוּוּן הָרְחוֹבוֹת הַשּׁוֹמְמִים." הספר "רוכסנים של סתו", (2006) המציג את אי-היכולת של האדם לצאת מתוך עצמו, מתוך המחבוא בו הוא מסתתר. הרוכסנים שלו עצמו, הסוגרים עליו ומשטים בו, פעם נפתחים ופעם נסגרים. פעם יציאה לאוויר העולם, היוולדות מחדש ופעם הסתתרות מהנעשה סביב. כאן, בספר העכשווי, הפרק "חדרי הלב" כולו, מצג שני, עמודים 31-42. בשירי האהבה שבספר מנחם ממשיך את האווירה שבספר סיפוריו "הציידים החדשים - עשרה קטעי פרוזק" (2008). פגישות מדומות והזויות, אהבות מזויפות והאכזבות שבסיומן. וכשהזיה נמוגה, גם הפגישה נגמרת. הכל אפוף אי-ודאות ומסתיים במפח נפש, או אם תרצו, מסתיים במעבה החדר האחר. כך למשל מספר השיר "מהות האהבה", עמוד 63: "הַאִם הָאַהֲבָה נִרְאֵית זֵהָה מֵהַמְּרוֹמִים אוֹ מִגֹּבַהּ חוֹל מִדְבָּר?". וכן בשיר "כמה עולה האהבה" בעמוד 65: " כַּמָּה עוֹלָה אַהֲבָה רִאשׁוֹנִית, פְּרִימִיטִיבִית, רָצוֹן לְמַגָּע. מִסְפַּר שְׁטָרוֹת וְסִכּוּן בְּרִיאוּתִי אִסּוּף מֵידָע וְתִכְנוּן מֻקְפָּד הִתְלַבְּטוּת וּלְבַסּוֹף וִתּוּר.". כפי שניתן לראות ספר זה הוא תמצית כל ספריו של מנחם, הוא תמצית כל סוגי הרגשות המציפים את ספריו: אירוניה, עצב, צער, ציניות, כעס אין אונים, אמפטיה לחלש, מאבק יום-יומי ואי יכולת להשליט סדר חדש וצודק בעולם. הספר רווי שיחות מקבריות, כאילו עם רוחות, שהרי רק הן יכולות להאזין ולשפוט בצורה מאוזנת את שברי הלב, אכזבותיו וגורלו. ובספר "קולות מן החדר האחר", החדר שלפנינו בשיר "שיחות" שבעמוד 71: "לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים יָדְעָה. כָּל כְּתֹבֶת, כָּל שֵׁם, כָּל שׁוֹשֶׁלֶת. בַּהֲלִיכַת קְרֶשְׁצֶ'נְדוֹ הִתְקָרְבָה לְלוּחַ הַשַּׁיִשׁ שֶׁלָּהּ וְאוֹרוּ פָּנֶיהָ. לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים." קשה להתמודד עם שיריו של מנחם. זעקתו מהדהדת בחלל ואין מי שיכלא אותה. אפילו המשורר עצמו נכנע לה, בסופו של יום, בסופה של הדרך. בשיריו יש עצב עמוק ודוקר ושוועתו עולה מעלה מעלה, אולם אין מי שיעצרנה וידרוש ממנה הסברים. בלית ברירה הוא משתמש בציניות מיוחדת חדה כסכין (ראה הספר "סכין מרוחה בדבש", (1997), להשלים עם המציאות. כאמור, עצב נסוך על שיריו של מנחם, נסיגה בטרם עת. מאבק, יותר עם עצמו, מאשר עם העולם המתפורר אשר סביבו. אולם, מאחורי כל זה, מרחפות רכות וחמלה, כי הוא יודע גם להעריך את הטוב שסביבו, כמו אהבה לירית שקטה, או כתיבת שירה. כך השיר "מהות האהבה", בעמוד 63, וכן השיר "גלימה של שיר" שבעמוד 121, ועוד, במצג החמישי שבספר זה, שתחת הכותרת "פינת המילה". השירים בספר הם בעלי גוון פילוסופי עמוק, המקטלג את החיים לפי אמות מידה פסיכולוגיות בתבניות ברורות, ללא התחכמויות. האמת כפי שהיא. השיר "נורמטיבי", עמוד 86: "הוּא הָיָה אָדָם נוֹרְמָטִיבִי" ..... "הוּא נִרְאָה אָדָם נוֹרְמָטִיבִי" ..... "הוּא הִתְנַהֵג כְּאָדָם נוֹרְמָטִיבִי". המבט הפסיכולוגי על השירים נותן להם עומק מיוחד, חכמה, ציניות וקרבות מרים עם האמת, כפי שהיא. ואכן בספר מתגלה אמת חדה ובהירה, אין התחכמויות מיותרות, ואין משחקים לריק. הפירמידה מגיעה מלמטה עד לקצה שלה כאשר המשורר, כמעט לבדו, סוחב את אבניה עד למעלה. חדי אוזן יכולים לשמוע למרחוק את זעקתו לגבי הרבה מוסכמות בחיים, שלבשו צורה שלילית הלועגת לסדרי עולם תקינים. המשורר מנסה לעשות סדר בחיים, אך רק בעזרת הציניות מצליחה זעקתו לקרוע שמי מרום. ישנה הרגשה כי המשורר עומד כמו שבשבת רוחות על פרשת דרכים ומנסה לכוון את התנועה לנתיבים נכונים. אולם בסוף מרים הוא את ידיו, לא לצדדים, אלא כלפי מעלה, בזעקה, כדי למנוע בעוד מועד את האסון המתקרב ולהיעזר אפילו בכוח שמימי, המביט בלעג ממרומים על מעשיהם הלא נבונים של בני האדם. לפעמים יש כאן אפילו לעג עצמי, עצב רב, דכדוך מסוים. אבל כל אלו מתכסים תחת כנפי ההבנה. הבנת המצב. לא מלחמה, לא קרבות נפש, אלא קבלת המציאות, אפילו קבלתה כסוכך על הסבל המסתתר מאחורי הציניות והאירוניה המכסים כל פינה בספר. אולם אין לטעות, מצב זה אינו שונה מאשר בספריו האחרים, אלא שכאן אלה נמצאים בכמויות בלתי נדלות והמשורר מתבוסס בבוץ החורפי מבלי שיכול לצאת ממנו, מבלי שיש לו כוח לצאת ממנו, מבלי שהוא רוצה לצאת ממנו. אז מתפרצת השירה, שהיא למעשה זעקה העומדת תחת מבחן פסיכולוג החיים ובונה לאט-לאט פילוסופיית חיים מיוחדת, שהיא לא כניעה אבל גם לא ניצחון. היא יותר הורדת הראש וניסיון להתחמק מנתזי שלולית החיים. ניתן להבחין בכך בשיר "מצב אופטימלי" עמ' 114: "מְשׁוֹרֵר אֲמִתִּי יָכוֹל לִכְתֹּב לַמְרוֹת שֶׁאָז הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת הַגּוּף מַעֲדִיף לִשְׁקֹעַ בַּהֲזָיוֹת מְאֻזָּנוֹת" וכן בשיר "נשמות משוטטות", עמ' 98, בשורות שצוטטו למעלה. בשולי השירה המשורר כבר נכנע מבחינה רוחנית לגורל המכוון כלפי מטה וגם כלפי מרומים. הדוגמה בשיר "אנחנו דור משודרג", עמ' 154: "בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַחַיִּים לְתוֹךְ בַּקְבּוּק נִכְנַס אָדָם וְדֶרֶךְ דָּפְנוֹתָיו הַלֹּא נִרְאוֹת מַבִּיט לַחוּץ רוֹאֶה דְּמֻיּוֹת גַּם הֵן בְּבַקְבּוּקִים גְּדֵלִים כָּמוֹהוּ." בקצה הדרך, המשורר נושא ידיו למעלה ונכנע למציאות הקיום בעצב ובדמעה, אבל מודע שכך זה צריך להיות וכה זה יהיה לעולמי עד, גם אחריו, גם מעבר לגבולות הדמיון והמוסר, כמו השיר "בעוד שנים" עמ' 77: "מַה עוֹד נַגִּיד לְעֵת בְּלוֹתֵנוּ אֶת מִי עוֹד נִזְכֹּר כְּשֶׁהַתְּעָלוֹת מִתְרַחֲבוֹת בָּעוֹר אֲשֶׁר יָדַע סוּפוֹת עִתִּים שֶׁמְּקוֹרָם בָּרוּחַ אוֹ נִגְרָמוֹת בִּידֵי אָדָם אֲשֶׁר חָלַף." ובסוף, בקצהו הרחוק של השביל, כדי שנוכל להתגונן ולהמשיך במשחק החיים, מנחם מלביש אותנו בתחפושות, אשר לכאורה מהתלות בנו. לא רק השירים עוטים מסכות המקשות על זיהוין, אלא גם אנחנו וגם המשורר עצמו עוטה מסכה מסתורית המקנה לו דמות קוסם או נביא זעם (השיר "תשקיף של נביא" עמ' 81). על כן, מסיים המשורר את הספר המורכב שלפנינו, בפרולוג, בשיר "מסכות" בעמוד 167: "עַל הַקִּיר הַשָּׁקוּף שֶׁמּוּלִי וְאִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בָּהֶן מֻנָּחוֹת בְּסֵדֶר מוֹפְתִי מַסֵּכוֹת." מסתורין על הכל, ערפול חושים וכיסוי אישיותנו ואופיינו האמיתיים. זו הדרך של המשורר לסכם את מעגל החיים הנוכחי. וכך כשאנו חבויים בחדר האחר עם המסכות האנונימיות על פנינו, המדמות אותנו לרואים ואינם נראים, הופך החדר האחר לעולם ומלואו עבורנו, לתמצית חיינו ולהשראה לספר שירים מיוחד זה של המשורר. על ספרו של מנחם מ' פאלק "קולות מן החדר האחר" (הוצאת עקד, 2016, 168 עמ').