פעם אחר פעם מוכיח לנו,
משה קצב - ומחדש - כי אין כל גבולות לגמישות המאפשרות למתוח החוט - למתוח אותו מעבר לאורכו הקיים ולא לקרוע אותו.
ממש נס, המתרחש בניגוד לדפוסי ההתנהגות המחייבים והחלים על כל בן אנוש. אהה, כן, שכחנו לרגע. משה קצב הוא נשיא לשעבר ואולי, מחמת כך ובתור שכזה, אין חלים עליו ואין מיושמים לגביו, חוקים החלים ביחס לאדם רגיל מן השורה. רוצים עובדות? בבקשה, קבלו אותן.
החוק החל לגבי כל אדם והמיושם לגבי כל אסיר ואסיר - באופן שוויוני - קובע זמן קצוב להגשת עתירת אסיר על סירוב ועדת שחרורים ("וועדת שליש"), לשחרר אסיר, בשחרור מוקדם. מי שאינו מגיש עתירה כזו בזמן, נסגרות בפניו דלתות בתי-המשפט, אלא אם כן הביא נימוקים משכנעים, מדוע לא הגיש עתירתו זו במועד.
מתברר ומסתבר, כי מישהו/מישהי בפרקליטות מחוז מרכז סבור/סבורה כי דינו של האסיר המורשע, משה קצב, שונה מדינו של כל אסיר מורשע אחר. אין כל דרך אחרת להסביר, האפליה לטובה שנקטה פרקליטות מחוז מרכז, בהסכימה, לבקשתם של עורכי-דינו של משה קצב -
ולא לבקשת האסיר, משה קצב עצמו! להאריך המועד להגשת עתירתו המנהלית נגד ועדת השחרורים, בקשת הארכת מועד, שאף היא עצמה הוגשה באיחור.
פרקליטיו של האסיר המורשע, משה קצב, הגישו בתאריך 16.5.2016 באיחור של יום אחד בקשה להאריך לאסיר המורשע, משה קצב, עד לתאריך 19.5.2016, כדי שיחליט אם הוא רוצה להגיש עתירת אסיר זו, אם לאו. בבקשת הארכת המועד המבוקשת, נכתב, כי -
במועד הגשתה סירב האסיר המורשע, משה קצב, להגיש עתירת אסיר זו - שכן כשל כוחו ואינו מסוגל לחוות, שוב, ההמולה שתלווה הגשת העתירה ושמיעתה בפני בית המשפט.
בבקשה זו נכתבו עוד דברים, בזו הלשון: "...
על כן כאמור, הודיע המבקש לבאי-כוחו שלא יגישו העתירה, שהייתה, כאמור, מוכנה להגשה". מכאן עולה, שעד לרגע זה, לא הגיש האסיר המורשע, משה קצב, כל בקשה להארכת מועד ובקשת הארכת מועד זה,
הוגשה בידי פרקליטיו, בשמם הם ומשיקוליהם, שלהם. בקשה זו הוגשה, לבית המשפט המחוזי, מרכז, שבלוד ללא ייפוי-כוח, כמתחייב וכנדרש על-פי הוראות החוק ולא נראה, כי במצב דברים זה ניתן להכשיר הגשתה של בקשה זו, על-ידי מתן ייפויי-כוח רטרואקטיבי.
משה קצב - השבח לאל - אינו פסול-דין, אינו גם קטין והוא כשיר ומסוגל להחליט בענייניו הוא, כראוי וכדבעי. מצבו הנפשי הנטען של משה קצב - שלא עמד עד כה בכל ביקורת או מבחן רפואי או משפטי - אינו מהווה סיבה ליתן לו עדיפות, יתרון או אפליה לטובה, על פני אסירים מורשעים אחרים. פרקליטות מחוז מרכז, בהיותה שלוחתו של הציבור הרחב, חייבת לתת הסבר לציבור, מדוע ועל-שום מה הסכימה היא לבקשת הארכת המועד,
שלא הגיש משה קצב, אלא פרקליטיו - לכאורה - בשמו וללא כל ייפויי-כוח, מראש. נימוקים אלה חייב גם בית המשפט המחוזי להעביר תחת שבט ביקורתו, קודם שיידרש לבקשת הארכת המועד לגופה.
זמן שיפוטי הוא משאב ציבורי יקר ונדיר ביותר, אם לאסיר המורשע, משה קצב, אין זכות להגיש עתירת אסיר -
והוא מחליט, בשום שכל ובשיקול דעת מחושב וקר, שלא להגיש עתירה זו, במועד החוקי - אין להאריך לו המועד להגשת עתירתו, באיחור ובדיעבד. שמיעת עתירה כזו באיחור - לגופה - שולחת מסר לציבור, לפיו ישנם אסירים מורשעים שווים וישנם אסירים מורשעים - בכל הכבוד הראוי - השווים יותר. היא גם יוצרת רושם
אפילו שהוא מוטעה, לחלוטין כי מי שמנהל מסע יחסי ציבור ש"דופקים אותו" ומשחק תפקיד הקוזאק הנגזל, מצליח - בכל הכבוד הראוי - בדרך, לאו דרך, זו. אין כל סיבה ללהק הציבור הרחב כחלק מ"סרט הפרטי" שהפיק האסיר המורשע, משה קצב, לעצמו ואין כל סיבה שסרט פרטי זה, ימומן בידי הציבור ובשיתופו המלא.
משה קצב לא משך גם בקשה לחנינה שהגיש הוא לנשיא המדינה, עת חשב הוא - ככל הנראה - שלא להגיש עתירת אסיר. הגיע הזמן שמישהו במדינת דנמרק יסביר ויזכיר לאסיר המורשע, משה קצב, שגם במדינת דנמרק ישנם חוקים ומחייבים -
והם מחייבים, אפילו נשיא לשעבר. מי שמחליט, בשום שכל ובשיקול דעת מלא, שלא להגיש עתירת אסיר, בתוך המועד הקצוב לכך, אינו זכאי בדיעבד להארכת מועד. מי שמחליט להגיש עתירת אסיר, אינו זכאי להגיש בקשת חנינה. אם הגיש הוא אותה, קודם לכן והגיש, במקביל, גם עתירת אסיר - ובמועד החוקי - ימשוך בקשת חנינה זו ויחכה להחלטת בית המשפט המחוזי, בעתירת האסיר שהגיש. רק לאחר מכן, אם תדחה עתירתו, יתכבד ויגיש בקשת החנינה לנשיא המדינה.
דומה, כי התנהגותו והתנהלותו של האסיר המורשע, משה קצב, מורה ומצביעה על כך,
י לא משה קצב ולא פרקליטיו, גם יחד בכל הכבוד הראוי טרם הפנימו שמשה קצב, אינו נשיא עוד. זאת ועוד. הם גם לא הפנימו - בכל הכבוד הראוי - כי משה קצב הינו נשיא שחלק מסמכויותיו וזכויותיו נשללו ממנו, בעקבות הרשעתו בפסק-דין חלוט.
האם עלינו לחזור, לציין ולהדגיש, כי משה קצב הינו אסיר מורשע שאין לו כל זכויות עודפות ועדיפות על פני אסירים אחרים, מה-גם שעד לרגע זה, מכחיש הוא אשמתו ובכך מטיל הוא דופי בקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של שופטי בית המשפט המחוזי והעליון, שהרשיעוהו בעבירות מין? 