בוגי יעלון לא ידע כמה חסידים סמויים יש לו. אפשר להבין מדוע. רק בימים האחרונים, או ליתר דיוק ערב ההינתקות ופינוי גוש-קטיף, הסתכסך עם ראש הממשלה
אריאל שרון, על-רקע החלטתו של שרון לפנות את גוש-קטיף. יעלון טען שההחלטה היא "משגה אסטרטגי של שרון", ומיד סומן בשמאל ובתקשורת (כמעט היינו הך) כאישיות בלתי רצויה, שיש לעשות הכל כדי להוציאה אל מחוץ למחנה השפויים (בעיני עצמם).
ב-2008 התפרסם ספרו האוטוביוגרפי "דרך קצרה ארוכה", ובו מתח יעלון ביקורת נוקבת על תהליך איתרוג האינסטנט שעבר שרון, בידי מי שכינוהו השכם והערב "הרוצח מסאברה ושתילה" - ובתוך כך הפך לאויבו המר של פרשן-העל
אמנון אברמוביץ', מי שהניח על ראשו של שרון את הילת ה"אתרוג". מאז לא החמיץ אברמוביץ' שום הזדמנות לחבוט ביעלון מעל מסך הטלוויזיה. עד...לרגע המהפך: הרגע בו הסתכסך יעלון עם נתניהו...
(וכך כתב יעלון בספרו בפרשת האתרוג, ואני במתכוון מרחיב בנקודה זו, כי זו הזדמנות לקרוא מה חשב יעלון על התקשורת, אותה תקשורת שבימים אלה, עוטפת אותו בנופת צופים. דברים נוקבים שהאקטואליות שלהם לא פגה גם היום. "אברמוביץ' איתרג את שרון ביודעין ובמכוון, ואף התגאה בכך. ואולם המושג אתרוג משמעו השחתה. משמעותו היא ש
העיתונות חדלה למלא את תפקידה, כפי שהוא מקובל ומובן במשטרים דמוקרטיים. שרון הבין איזה תקשורת יש במדינת ישראל והוא הפעיל על התקשורת הזאת מניפולציה".)
חזרה לסדרת המהפך שעבר בוגי...
רק לפני חודשים אחדים, עוד תואר יעלון כמחריב הדמוקרטיה, אחרי שהורה לצה"ל שלא לארח להרצאות את מכפישני ארגון "שוברים שתיקה"; בימים אלו חלה טרנספורמציה מפתיעה בדמותו של אויב הדמוקרטיה, שהפך בן-לילה למחסום השפיות האחרון הניצב בפני שיטפון גל הפשיזם, העומד אוטוטו להטביע את ספינת ישראל.
רק לפני שבועיים, עוד הזדרזה התקשורת האוביקטיבית (חחחחח), לחבוט בו בשמחה, ותלתה אותו בכיכר העיר לצידו של ביבי, אחרי הנפנוף הסלקטיבי בטיוטת
מבקר המדינה, כאילו היה שותף עיקרי לכשלי ניהול "מבצע איתן" (אמנם הטיוטה הזכירה גם את הרמטכ"ל דאז, רא"ל
בני גנץ, אבל התקשורת הקפידה "לשכוח" אותו, כדי שלא יבולע אולי למי שכבר סומן כ(עוד) מועמד שיוביל את מחנה השמאל המצטמק לניצחון מיוחל על אויב העם והשלום, נתניהו).
אפילו הביטאון הפלשתיני בשפה העברית,
הארץ, התבלבל ודיווח על "הלם ומורא"(!) שאחז בצמרת הביטחונית נוכח האפשרות כי ליברמן יופקד על משרד הביטחון, במקום יעלון. כן, זה אותו יעלון, שלדעת הגיגני הארץ נושא עימו עבר מפוקפק של מי שחיסל לוחמי חופש פלשתינים במעונם; של רמטכ"ל צבא הכיבוש הישראלי; של מפקדם של רבבות רוצחים ומבצעי
פשעי מלחמה, והנורא מכל: המשת"פ המסור של נתניהו השנוא (תזכורת: הקופירייט על הביטוי משת"פ על כל הקונוטציות השליליות הנלוות אליו בהקשר הפוליטי, שייך ל
יוסי שריד, ונאמר לראשונה על ידו בכנסת, בהתייחסות לשר הביטחון דאז, האלוף
יצחק מרדכי).
האמת היא שכבר מזמן הפסקתי להתפעל מקינות השבר התקופתיות של התקשורת שלנו, בוודאי לפני המופע הקבוצתי ביום שישי של מקהלת חדשות הערוץ השני, עם הסולן
רוני דניאל. אילו היו רק אחוזים בודדים מתחזיותיה האפוקליפטיות מתגשמות, היה הבית השלישי חרב מזמן; וניצולי "מחנה השלום" היו נאלצים לחגוג את חיסול ההתנחלויות, במצעד בכיכר טראפלגר בלונדון.
היום יש לקינות החורבן העולות מכל עבר, גם סיבה מעשית פוליטית שקופה: הגדלת הבסיס הקואליציוני של הממשלה, מה שיגמוז סופית את הסיכוי שטיפחה התקשורת המיואשת, שהפלת הממשלה תתממש. תחזית שסחפה אפילו כמה פנטזיונרים לדמיין את "ליברמן שהתמתן", יושב לצידה של
זהבה גלאון... עכשיו כבר מדברים על קואליציה חדשה מרכז-ימין (המושג "מרכז" חייב להופיע בכל קונסטלציה אפשרית, על תקן של נמבון אלקטוראלי).
יו"ר "
המחנה הציוני"
יצחק הרצוג, אפילו קרא ליעלון להצטרף למפלגתו (בלי לציין לאיזה פלג בה). חבל שהרצוג לא הסביר לנו כיצד בדיוק יישב יעלון לצידה של
מרב מיכאלי, שבשידור בגל"צ דיברה נגד ההתגייסות לצה"ל.
התחזקות הסביב הקואליציוני היא תחזית שבהחלט מצדיקה ומסבירה את הנהי וההי הבוקעים מעדת כלבי השמירה של הדמוקרטיה, שכידוע לנו מזמן, נובחים רק כאשר זה כדאי להם.
במילים אחרות, ח"כ אראל ("קיבינימט") מרגלית מן המחנה הציוני/העבודה/המערך/מפא"י (מפלגה שיש לה יותר שמות מאשר ח"כים), יצטרך לחפש במלון הגידופים עוד כמה קללות ברוסית, כדי לשנות את רוע הגזירה.
ומילה אחרונה והכרחית: מה שעשה נתניהו ליעלון הוא אולי צעד פוליטי מחויב המציאות, אבל הוא חורג, לדעתי, מן המקובל גם במשחק הפוליטי המלוכלך. כך לא נוהגים לגבי מי שהיה הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל, והקדיש שנים כה רבות מחייו למען המדינה.
זה לא הוגן, לא הגון ועוד פעם: לא הוגן!