השבועות האחרונים עמדו בסימן דיון ציבורי בשאלות מוסר כביכול. המוסר הלאומי, מוסר הלחימה של צה"ל, המוסר הפוליטי ועוד. לקראת סוף השבוע האחרון, הגיע הדיון לשיא הגיחוך - לעג לשכל הישר וצביעות פוליטית. לא כולם חטאו באותה מידה, אבל לא מצאתי גם אחד בין המעורבים שידיו נקיות לחלוטין, בהחלט לא מעודד.
בישראל כמעט הכל פוליטי. המחלוקת, הנובעת ממאבק על ההגמוניה החברתית-כלכלית-שלטונית בין הימין לשמאל, מכתימה כל חלקה טובה. המוקד המוצהר של השיח בשבוע האחרון היה "מוסר הלחימה של צה"ל". בפועל איש לא עסק ממש בנושא זה. היה בדיונים שפע של פוליטיקה - של נתניהו ושל הרצוג, של ליברמן ושל ויעלון, של צה"ל ושל בלתי-מזדהים ועוד - אבל
לא היה דיון רציני בנושא המוצהר: מוסר הלחימה של צה"ל. הסיבה היא שאיש לא באמת התעניין בנושא, וכולם עסקו ב"משיכת חבלי השלטון" לכיוון הנוח להם.
מוסר הלחימה של צה"ל, איננו תורת-מוסר מנותקת מן העולם שבו אנו חיים ומתפקדים. היא איננה מנותקת ואינה יכולה להיות מנותקת מן התפקידים והמשימות שאנו מטילים על הצבא, ומן האופן בו אנו שופטים את החיילים והמפקדים על דרך ביצוע מטלותיהם. סקלות המדידה וההערכה של מה מוסרי ומה אינו מוסרי,
אינם ערכים מופשטים, הם ערכים מעשיים "וכאן קבור הכלב".
אינני מכיר תורת מוסר איכותית ומתקדמת יותר מהמוסר היהודי, זה שמגולם
בעשרת הדיברות. הלל הזקן הגדיל עשות כאשר ביקש לכנס את עשרת הדיברות לאמירה מתומצתת אחת, שתהיה פשוטה להבנה ושימושית בעת ובעונה אחת. הפתרון שמצא הייתה האמירה: "
את השנוא עליך, לחברך לא תעשה"
1. אולם אליה וקוץ בה; ככל שהאמירה מתומצתת יותר, הפרשנות היישומית הדרושה לה רחבה, מגוונת ומורכבת יותר. כאן אנו חוזרים ונכשלים וכאן גם נכשלנו השבוע.
עוקץ נוסף קיים בכך שתורות המוסר מכוונות למצבים "הנורמליים" בחיים - מצבים של שלום או לפחות העדר שימוש באלימות. מצבי מלחמה, שמאופיינים בשימוש מוגבר באלימות לרבות אלימות קיצונית, מטבעם נוגדים את כללי המוסר היסודיים, ולו רק מפני שהם מתירים הריגת אנשים כנורמה "נסבלת".
שימוש בכללי מוסר שאינם מתאימים לנסיבות, לא רק שאינו מעשה מושכל, הוא אנטי-מוסרי ומהווה פרס לפושע, לעבריין ולמרבה באלימות. כללי המוסר מכוונים לשמר חיים במצב של שלום, על-ידי מיזעור החיכוך בין בני האדם ויצירת מנגנוני הבלגה, שתפקידם להחליש ולצמצם ראקציות חריפות במצבי טעות או אובדן שליטה.
חופש פעולה
כאשר מפרשים את כללי המוסר הנורמטיביים בנסיבות הסותרות את הנחות היסוד ששימשו בסיס לניסוחם, חייבים להבין הבדלים אלה ולהתחשב בהם. נדמה לי,
שהוויכוח האחרון בשאלת מוסר הלחימה של צה"ל, משקף אי-הבנה טוטלית של ההבדלים בהתנהגות הנכונה בין מצבי שלום למצבי מלחמה. ככל שישראל אימצה כללים זרים בתחום המשפט וההתנהגות בכלל, והתעלמה מהכללים היהודיים ומן היסודות שעליהם הושתתו או מהם נגזרו, כך הרעה את מצבה. מצד אחד פערה קרעים ערכיים בחברה, ומצד שני צמצמה את חופש הפעולה הלגיטימי שלה כמדינה יהודית ריבונית. שכן, מדינה יהודית ריבונית, איננה כזו רק מתוקף שמה והרכב אוכלוסייתה;
היא חייבת להיות כזו גם בכללי המשפט, המוסר, התרבות ומקורותיהם.
כאשר באים לדון בתיפקוד המוסרי של צה"ל, חייבים להשתית את השיפוט הערכי על ערכי התרבות היהודית, ולא על ערכי תרבויות אחרות. חייבים להתאימם לנסיבות המיוחדות לנו ולא להעתיקם "מעשה קופים" ממקורות אחרים. יציאתו של הרמטכ"ל נגד כללי "הקם להרגך השכם להורגו", כאילו מדובר בשגיאה הומנית מן המעלה הראשונה,
איננה נכונה ואיננה חכמה. כאשר מקצינים עמדה זו כפי שהדברים נעשים לא פעם בצה"ל, מגיעים לאבסורד - לסרוס יכולתו ורצונו של הצבא לפעול.
במקום שהחיילים יגנו על אזרחים מותקפים הם מגינים על עצמם מאימת הדין המשמעתי או הפלילי; וכבר היו לא מעט מקרים מסוג זה במקומותינו. הציבור וגם החיילים
מבינים זאת היטב, ועל כך יצא ויוצא הקצף ביחס לדברי הרמטכ"ל וביחס לביקורת המשתלחת בחייל היורה בחברון, אלאור אזריה. אין ספק שהייתה טעות בשיקול הדעת של החייל בנסיבות המקרה.
הטעות לא הייתה אבסולוטית, אלא יחסית לנורמות בהן נדרש לתפקד. אבל אין שום סיבה אוביקטיבית לחשוב, שנורמות אלה כשלעצמן תמיד נכונות, יעילות ומועילות.
העובדה היא שבמצב מורכב לא רק החייל ומפקדיו הישירים טעו בשיקול הדעת, לפחות בתגובתם הראשונית, אלא גם קצינים בצמרת צה"ל, כפי שאסביר להלן. (אינני מדבר כאן על פוליטיקאים, משום שתגובותיהם כפופות לנורמות אחרות לגמרי, נורמות של כדאיות אישית ומפלגתית), המסקנה שלי מן האירוע היא שהדרישות מחיילי השדה של צה"ל בנתוני הפעולה המורכבת באיו"ש הן במקרה הטוב לא מספיק ברורות, ובמקרה הפחות טוב לא מציאותיות.
צה"ל הוא "מכשיר לאומי" להגנה על המדינה - חיי האזרחים, רכושם וערכיהם. ככזה, חייב צה"ל לספק תמורה מירבית להשקעות הלאומיות העצומות הנעשות בו. זהו תפקידם הראשון במעלה והעיקרי של החיילים והמפקדים בכל הרמות. מוסר הלחימה של צה"ל הוא אחד מתנאי הסביבה היסודיים שבמסגרתם פועלים אנשי-הצבא,
ואסור להפכו למנגנון המחבל בכושר הפעולה של צה"ל מול יעדיו הראשיים.
גורמי טרור
מוסר לחימה חייב להבטיח - בסדר הבא - מטרות אלה: מניעה או צמצום מירבי של פגיעת גורמים עויינים באזרחים, צימצום הפגיעה בחיילים המגינים על האזרחים, מזעור הפגיעה בכוחות לא לוחמים בשטחים בהם פועל הצבא, ובלבד שהדבר לא יסכן סיכון של ממש את השגת שתי המטרות הראשונות.
מוסר לחימה שאינו מקיים תנאים אלה, הוא בלתי מוסרי בעליל, מפני שהוא נותן לאויב עדיפות וחסינות גדולים יותר משהוא נותן לכוחותינו; זהו מצב בלתי נסבל. אם התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל כופות עליה התנהגות בלתי-מוסרית מסוג זה,
עליה לפרוש מהתחיבויותיה אלה.
כללי התנהגות מוסריים, מכוונים לא רק לחסוך בחיים של אזרחים וחיילים בעת פעילות מבצעית, אלא גם לשמש גורם מרכזי בהתנהגות הבט"לית (ביטחון לאומי) של ישראל וכוחותיה המזויינים, שלה השלכה חשובה ולעיתים קריטית על
כושר ההרתעה.
הרתעה מושגת כאשר האויב - צבא או כוחות בלתי-סדירים - מעריך שיוזמה התקפית שלו תחולל אצלו נזקים קשים, עשויה לפגוע אנושות במנהיגיו ומפקדיו או באינטרסים חיוניים אחרים שלו. בלחימה מול כוחות לא סדירים, בעיקר גורמי טרור - מאורגנים או בלתי מאורגנים - קיים רובד-ייחוס נוסף והוא הקרובים לכוחות הלוחמים, ומשתתפים באופן אקטיבי או פאסיבי במעשי הטרור ותומכים בהם במעשה או מחדל. בטיפול בגורמים אלה יש מספר רמות אפשריות של תגובה, ויש לבחור אותן בקפידה ולפי קריטריונים מוסדרים. עדיין, המטרה העיקרית חייבת להיות כמוגדר לעיל.
עם סולם ערכים זה, יכולה ישראל להסביר טוב יותר את התנהלותה הן בלחימה בעצימות גבוהה והן בלחימה בעצימות נמוכה. השוואת הביצועים הצה"ליים לאלה של צבאות אחרים בכל אחד מסוגי הלחימה, מעמידה לרשותנו כשיש לה אינספור דוגמאות הלקוחות מהתנהלותם של צבאות אחרים בכל אחד מסוגי העימותים, המוכיחות שהתוצאות הצה"ליות טובות יותר ותשתפרנה בכללי ההתנהלות המתוארים לעיל.
חוסר גיבוי
מוסר הלחימה הצה"לי איננו מושג מופשט ולא ויכוח אקדמי-פוליטי-צבוע. הוא חלק מתורת לחימה כוללת, שמנסה להביא את הצבא למיקסום יכולותיו, תוך מזעור הנזקים שיחולל, כאשר "עניי עירנו קודמים" בסקלת השיקלולים הכוללת.
מי שחפץ באמת לשמר מוסר לחימה צה"לי גבוה, חייב לייצר עבור חיילי צה"ל
כללי משחק ריאליים, ולהציב מולם מסגרות תמיכה וגיבוי ממלכתיות, בלתי מותנות בשגיאות-אנוש מקריות. שגיאות-אנוש, יש לשפוט ככאלה, וחריגות מנורמה מוצהרת יש לשפוט ככאלה, ואסור לערב בין התחומים. התגובה של חיילים רבים לפרשת החייל אלאור אזריה ברשתות החברתיות, מעידה על תחושת חוסר גיבוי מספיק שלהם מצד הפיקוד הצה"לי הגבוה והתקשורת, המשרתת... את מי בעצם? את טוהר המידות?! נו, באמת.
אם יעלון מסביר את פרישתו הבלתי-מובנת והבלתי-מוצדקת לדעתי, בחוסר גיבוי של נתניהו, מה יגידו אזובי הקיר בצה"ל על-רקע תגובותיו שלו?! כשלרשותם אינה עומדת הברירה לפרוש?!
