אחד האתגרים הקשים ביותר איתם נאלצים להתמודד הורים לילדים בעלי לקות קשב וריכוז ADHD הוא, היות הלקות - "לקות שקופה". הילד מאותגר-הקשב נראה כשאר הילדים בני גילו, ועם זאת, מתקשה לתפקד ולהתנהג כמצופה ממנו. הוא מפגין קשיים בהתנהגות ובהתנהלות החברתית, בגן ובבית הספר.
מכיוון שאין כל "סימן חיצוני" שמעיד על קיומה של לקות כלשהי (כדוגמת משקפיים, מכשיר שמיעה, משאף בכיס), פעמים רבות נתונים הוריו של הילד מאותגר-הקשב לביקורת ולגינוי מצד הסביבה הקרובה והרחוקה, ומוצאים עצמם מואשמים ומותקפים בשל התנהגותו של ילדם.
בשונה מהתמיכה והחמלה לה זוכים, על-פי רוב, הורים לילדים עם לקויות פיזיולוגיות, הורים לילדים עם ADHD, בהעדר תמיכה מהסביבה, חשים ניכור ובדידות. יתרה מזאת, הם מאבדים ביטחון בכישוריהם ההוריים ומתמלאים ברגשות אשם וכישלון, זאת, למרות מאמץ יומיומי, מתמשך ומתיש שההורים משקיעים על-מנת לסייע לילדם, החל מביצוע משימות יומיומיות שגרתיות כמו קימה, רחצה והכנת שיעורים, ועד למצבים מורכבים וטעונים במסגרות החברתיות והלימודיות ובניית הערך העצמי של הילד.
ההורים, ילדם - ומערכת החינוך
המרחב בו מאפייני הלקות השקופה מתנגשים במלוא העוצמה ואשר מהווה עבור מרבית ההורים את האתגר הקשה והמתסכל מכולם - הוא במפגש של הילד וההורה עם מערכת החינוך.
בישראל 2016, קיים פער מדאיג בין החשיבות הגוברת בהבנה מעמיקה של הפרעת הקשב, לבין הידע לגביה והכלים הזמינים במערכת החינוך. הפרעת קשב וריכוז הינה הנושא ה"חם" של הנוירופדיאטריה, של הפסיכולוגיה והחינוך, היא זוכה לפופולריות רבה בתקשורת ועדיין במערכת החינוך קיים חסר כואב בידע, בהכשרה ובעיקר בכלים יישומיים.
שכיחות ADHD הולכת ועולה, ומרבית הילדים לומדים במסגרות החינוך הרגיל. רובם עתירי יכולות, אנרגטיים, מוכשרים, בעלי יכולות שכליות טובות וחשיבה ייחודית (חושבים "מחוץ לקופסא"). אך יכולותיהם לרוב לא מגיעות לידי מיצוי בשל קשייהם - אימפולסיביות, מוסחות, קשיים בוויסות רגשי, במיומנויות חברתיות, בהתארגנות ובפתרון בעיות. מקור הקשיים הינו נוירולוגי אורגני וניתן לאפיון באזורים שונים במוח.
קשיים אלו מצויים בהתנגשות הרת קושי וסיכון עם מאפייני הדרישה הלימודית והחינוכית בתרבות שלנו. מאותגרי-הקשב נדרשים מתחילת דרכם במערכת החינוך לתפקוד אשר מעמת אותם באורח חריף עם אזורי הקושי שלהם.
תפקודם לאורך היום אינו עקבי. במצבים שונים, הילדים מאותגרי-הקשב מצליחים לגייס עצמם לפעול באופן מיטבי. כאשר מידת העניין יורדת ו/או רמת הקושי עולה - הם מתעייפים ואז רמת התפקוד שלהם יורדת ורמת התנועתיות ותגובתיות היתר שלהם עולות בהתאמה.
תסכול, שחיקה וחוסר אונים
כאמור, בשל היות לקות זו "לקות שקופה" ומכיוון שהתפקוד משתנה ותלוי מצב ומידת עניין ומוטיבציה - מתקשה הסביבה להבין את התנודות בתפקוד, מתייחסת בביקורתיות לילד "שלא מתאמץ מספיק", ומתקשה בהתאם לתת מענה נכון ומותאם לילד.
מורים נדרשים לתת מענה רחב ומגוון, בו זמנית, למספר רב של ילדים, שלחלקם צרכים ייחודיים. קיים, כאמור, פער רחב בשדה החינוכי בין ההכרה בקיומה של לקות קשב וריכוז לבין העדר כלים רלוונטיים למורים לניהול כיתה באופן מיטיב הכולל מענה מותאם לילדים בעלי ADHD. בפער זה נלכדים המורים, הילדים וכמובן גם הוריהם. נפגעים נוספים הם, כמובן, התלמידים שאינם מאותגרי-קשב.
מצב זה מוביל לשחיקה אצל הילדים והוריהם, כמו גם אצל המורים, שחווים תסכול וחוסר אונים. במפגש בין ההורים של ילד עם ADHD לבין הצוות החינוכי - נוצר מצב בלתי נמנע של תחושות אשמה והאשמה הדדיות. על-פי רוב, לשני הצדדים חסרים ידע, הבנה וכלים למתן מענה מותאם ויעיל.
כל זאת למרות שקיים גוף ידע רחב, מתוקף מחקרית ותפקודית, מאורגן, מובנה ויעיל, אשר פותח בארבעים השנים האחרונות, בכל הנוגע לכלים אפקטיביים ולהתמודדות יעילה ומותאמת של המערכת החינוכית.
באופן לא מותאם לתחומים רבים בהם מדינת ישראל - כמדינה מפותחת ומתקדמת - מובילה ותורמת מהידע הקיים כאן גם לארצות אחרות בעולם - בתחום זה של מענה חינוכי מותאם ADHD, הידע הקיים לא הוטמע לכדי ביצוע במערכת החינוך.
ישנו צורך קריטי ודחוף להכניס את הידע אל תוך מערכת החינוך באופן מעשי, כך שיהיה גם בר ביצוע, לפתח תהליכי הכשרה וכלי עבודה שיוטמעו לתוך העבודה החינוכית היומיומית עם ילדים מאותגרי-קשב.
יישום הידע יסייע לכל הנוגעים בדבר - ילדי ADHD שיקבלו התייחסות מתאימה, ילדים ללא ADHD שמרחב הלמידה שלהם יתפנה, והמורים וההורים שתסכולם יפחת. מהלך כזה יחסוך השקעת כספים רבים ומיותרים, הן של ההורים והן של המדינה, וישפר את איכות החיים בבית הספר.
