הָכֵּיצַד תּוּכְלִי לָעוּף
שָׁאֲלוּ אוֹתִי
פְּעָמִים אֵין סְפֹר,
וּכְנָפַיִךְ חֲצוּיוֹת
קְרוּעוֹת וִיבֵשׁוֹת.
(מתוך "צפור פצועה", עמ' 10)
ומדוע שואלים אותה כך? בשורות המוגנבות בשיר זה או אחר, כך גם בהקדמה הקצרה בספר ועל גבי עטיפתו האחורית, מוסברת פחות או יותר הטראומה הגופנית שעברה
אסתי בר, השיקום הארוך שעברה והמצב הפיזי שמשרך אותה עדיין בהליכותיה. לפי כל אלה השאלות הן רלוונטיות, אך הנה מצאה את הכוח ואף הגיעה להחלטה ונוצר בה הדחף לכתוב את הדברים. נראה שצימחה כבר גידים חדשים לאברותיה.
אלא שכך או כך צר לי שעוד ספר שירים נולד מכאב. ואולי יש מקום לשאול אם הכאב שווה בערכו לשירה הפורצת. אם יש איזון מסוים, שיווי ערך לכאב, או שמא יכולה הייתה הכותבת לוותר עליו ברצון. בכל מקרה, גם הכאב וגם הספר הם עובדה קיימת, וכנראה יש נכון בקלישאה הידועה כי כאשר נסגרת הדלת נפתח לנו חלון. הנה כך:
שֶׁקֶט
בְּנַפְשִׁי מְהַלֵּךְ
בְּרֶגַע בּוֹ מַקְלִידוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
בַּמִּקְלֶדֶת בְּרַעַשׁ.
הַמִּלִּים שֶׁנֶּחְנְקוּ שָׁנִים
מִתְפַּיְּסוֹת עִמִּי. עָלַיִךְ
כָּל רֶגֶשׁ צוֹרֵב בְּעוֹרִי, נִרְדַּם.
(מתוך "גן עדן אבוד", עמ' 14)
אודה, לא התפרשה לי המילה "עלַיךְ" בשורה לפני אחרונה. ולעניין השיר, זוהי אולי ארספואטיקה, אבל זהו גם ביטויו של החשש מפני התחלה של דברים והשלמה עם עולם ישן. והנה כך באים השירים, דרך אותו "חלון" שנפתח. אך עליי לומר כי אלה אינם אחידים, לא בתוכניהם ולא בסגנונם - מבלי שיהיה בכך משום רע כלשהו - כי ספר שירים אינו חייב להיות חטיבה מהותית או סגנונית אחת. לפי כך יש בו את שעריו השונים. אלא שאני בא לומר שרמת השירים אינה אחידה ולא באחד ניכרת הראשוניות, הבוסריות וחוסר זרימה מספיקה. עם זאת ידוע שמעטים הספרים שבם השירים שומרים על רמה אחידה, וכאן אלה שנוגעים בו, בגבר ההוא, כמו שירים אחרים שבינה לבינו ובינה לבין עצמה מעלים את המפלס. אלה נעשים רוגשים ומרגשים יותר ומתלבים בניסוחיהם.
אֲנִי נוֹשֵׂאת
אֶת גּוּפִי עִם חֲצָאִית מִינִי
וְעַל רַגְלַי גַרְבִּיוֹן עוֹר שָׁקוּף
מְפַחֵד לִפֹּל
לְכִסֵּא הַמָּוֶת
("פחד", עמ' 17)
אותו חום שבה מרתיע אותה עכשיו. הנה יש בה הפחד מפני כניסה לעולם חדש, אחר, שונה. עולם שאינה יודעת איך נראה ואיך תמצא את עצמה שם, ובוודאי מי שנשבר גופה חוששת מכך. שיר קצר זה מחדד לנו ובא לחדד כמובן את תחושותיה של הכותבת עצמה, שמחפשת מחדש את נשיותה שנותרה בסימן שאלה לפחות בעיניה שלה. אולם חיים שונים אינם כיסא של מוות, כפי שהיא כותבת, מבוהלת, אלא שעצם לקיחת עצמה אל מקום אחר מולידה בה את הפחד. ועולם חדש, זה שנובע עכשיו, עולם של יצירה, אם מפניו היא פוחדת הרי שאינו ערסל של מיתה. זאת אנו יכולים לומר לה. השירה וניסיון השירה אינם אלא ביטויו של אותו מצב חדש שהיא נתונה בו, ביטוי של אותה ישות שהיא רוצה לבנות לעצמה. היא רוצה כי נכפה עליה להיות אישה אחרת. לחיות את החיים האחרים שיש לה עכשיו, והיא מנסה ל לבוש תדמית עצמית חדשה.
ויש סיבות לכך - כי גברת בר באה אל השירה מתוך טראומה גדולה, ששינתה את חייה ואת תחושותיה ואת יכולותיה הפיזיות, ולפי-כך גם הנפשיות - דברים שלמדתי מתוך ההקדמה הקצרה ומתוך הדפים שנלוו אל הספר שהגיע לידיי - כי מי שהיה לצדה הנה התרחק ממנה לאחר נפילתה. דהיינו, התרחק מן האישה החדשה שהפכה היא להיות. טראומה אחת אחרי רעותה. מכה אחרי מכה.
בִּקַּשְׁתִּי הֱיֵה לִי חָבֵר
אַשְׁקֶה צִמְאוֹנְךָ בְּמֵי גֶּשֶׁם זַכִּים
אֲקַשֵּׁט יוֹמְךָ בַּעֲנָנִים
יֹפִי וְצֶבַע שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ
אַשְׂבִּיעַ נַפְשְׁךָ הָרְעֵבָה
מִפְּרִי הָאָרֶץ
וְלֹא תַּשִּׁיר דִּמְעָה מֵעֵינֵיךָ.
מָחָר יַפְצִיר בָּנוּ אוֹר הָאָבִיב.
("ביקשתי", עמ' 61)
אני מתרכז בשירים שהיא כותבת אליו, עליו, בגללו, בעטיו, אולי בכמיהה אליו ובכמיהה למי שהיא הייתה. זוהי כמיהה שאין לה פותר ובכך כאבה ונכונותה למחול, כדי לזכות בתחושה הטובה או בחלקה של אותם רִגְשות אהבה שהיו לה. של אותם חיים שהיו חייה.
אני לא מתעכב על השירים האחרים על-אף חשיבותם לה, שירים הם היסטוריה אישית; שהם סיפור משפחה; שהם עניין פרטי שאין בו כדי לצאת אל לב הרבים כמו שירים אחרים. איני בא להסתכן ולומר כאן שכשלעצמם אינם טובים, כמובן. אך זהו מבחנן של שורות כתובות, שבן אנו הכותבים פעם מצליחים יותר ופעם פחות, פעם כן ופעם לא: לצאת מן הפרטי אל הכללי. לצאת מן האדם אל העולם. לצאת מהכאב האישי ולגעת בכאבם של אחרים. כדי שיוכלו לפרש את הדברים כאילו יכלו אלה להיות הדברים של עצמם, ולפחות שייגעו בעצב אחד או שניים של נפשם, אולי אפילו לזכך אותם. בשירים שאסתי בר מכוונת אליו, אל האיש שהיה לה, אכן עולים אדים של יציאה החוצה, אל תחושות שיכולות להיות גם שלנו, לגעת בעצב זה או אחר שבנו.
בֵּין שִׁבְרֵי הַמִּלִּים וְקֶצֶב צְעָדֶיךָ
וּנְקִישׁוֹת לִבְּךָ הַכְּבֵדוֹת וְהַמְּבֻלְבָּלוֹת
הָיִיתָ לֹא בָּרוּר, כְּמוֹ מְשׁוֹטֵט בַּאֲפֵלָה.
בְּחֹרֶף אֶהְיֶה שֶׁלָּךְ, לָחַשְׁתָּ בְּהַבְטָחָה.
חִכִּיתִי כָּל הַשָּׁנָה, בִּקִפְלֵי יָמֶיהָ,
לַלַּיְלָה בּוֹ יִשְּׁקוּ שְׂפָתַי עֵינֵיךָ
וַעֲנָנִים אִחֲרוּ לָבוֹא.
(מתוך "חורף אפור", עמ' 54)
ונשאל, מאין לה הסלחנות הזאת? הנכונות הזאת? אין זאת אלא שידעה אהבה גדולה, גדולה כגודל שברה, וזו מסרבת להניח לה. אם קרה לה אסון ותוצאתו היא נטישה של בן הזוג, הרי ייתכן יותר מהסבר אחד. בן הזוג יכול היה לאבד את המשיכה אליה עקב מצבה, אחרי הרגעים שהוא חווה בהתרסקותה, רגעים שאהבתו הופכת לחמלה ומרחיקה ממנו את האישה שהייתה. אפשרות אחרת היא חוסר היכולת לשאת את המראה הנוכחי שלה, לחזות בהתייסרותה של אשת חיקו - נטישה שהייתה תוצאה של חולשה וחוסר יכולת נפשית לעמוד במצב החדש שנוצר. נראה, על פניו, שהתרחקותו יש בה מן המצב הכואב שנוצר, שלא היה יכול לעמוד בו. מן הבהלה שאחזה בו. כי הרצון לסלוח מחלחל בה.
רַק אֲנִי יָדַעְתִּי
אֶת גֹּדֶל אַהֲבָתְךָ
הַמְּכַסָּה אֶת עֵינֵיךָ
בַּעֲדָשׁוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם.
רַק אֲנִי יָדַעְתִּי
אֶת שִׁבְרֵי חַיֶּיךָ
הַתְּלוּיִים בִּדְמָעוֹת
עַל לְחָיֶיךָ.
רַק אֲנִי יָדַעְתִּי
שֶׁנֶּעֱלַמְתְּ בִּידִידוּת
לֹא בְּרוּרָה
בְּחֻצְפָּתָהּ.
רַק אֲנִי יָדַעְתִּי
שֶׁאַתָּה עוֹמֵד שׁוּב
מוּל פֶּתַח בֵּיתִי
נָבוֹךְ קִמְעָה
וְאָהַבְתִּי.
("רק אני ידעתי", עמ' 67)
(וארשה לעצמי דברים: אני תוהה על כמות ספרי השירה שיש בם את הכאב הזה של האהבה, כאב הנפש או כאבו של הגוף, ורוב רובם של הספרים האלה הם משל נשים שקמו להיות משוררות באמצע החיים. אולי אני טועה, אך מיעוט ספרי שירה, יחסי כמובן, של גברים משוררים, לפחות ממה שאני מכיר ונתקל בם, נובע אולי מחוסר פתיחות ונכונות להודות בכאב, או מאידך בנטייתן של נשים להיפתח, לשורר על מצוקותיהן ולמצוא בכך שיתוף והקלה).
גם אסתי בר תוהה על כך בספרה. היא חשה בזאת, ונראה שאפילו השירים עצמם, שאינם אלא ישותה שלה מבקשים כבר למצוא הקלה ולשמוח. כמו רצונה שלה וכמיהתה להישלף מהמצב שנכפה עליה והסיט את חייה. לפי כך ובעקבות זאת אסיים את הרשימה בשיר שיש בו אופטימיות, ויש בו שוב מן הארספואטיקה שהציצה לכאן בתחילת הרשימה:
וְקָמוּ הַשִּׁירִים
לִקְרַאת עֶרֶב
חָנוּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב
דָּנוּ יָמִים שְׁלֵמִים
לְלֹא מוֹרָא
הִתְחַנַּנּוּ בְּנַפְשָׁם:
שִׁירִי לָנוּ שִׁיר שָׂמֵחַ
שִׁיר הוֹדָיָה
לִקְרַאת הַמָּחָר.
("וקמו השירים", עמ' 78)
אך המחר הזה כבר היה אתמול - וגברת בר הנה כתבה עליו. כמוהו כמו להכות בשדים שקמו עליה. ואנו נברך אפוא על מחר חדש, בתקווה שיהיה טוב עוד יותר.
- אסתי בר: "רק רציתי להגיד", הוצאת המחברת 2016, 87 עמודים.
