פרשת השבוע פותחת את החומש המכונה "חומש הפקודים". במשמעות של מִפְקָד. כבר בפרשה הראשונה יש כמה מִפְקָדים; זה מתחיל במפקד כללי (במדבר א): (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל... הסדר היה שפקדו כל שבט בנפרד, ואחר כך חילקו את שנים עשר השבטים לארבעה מחנות. מבנה צבאי לגמרי. בכך התקיימה ההגדרה שקיבלנו ביציאת מצרים (שמות יב, מא): ...בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אלא שאז היינו אוסף של פרטים, בלי שום סדר פנימי. כידוע, חמישים יום אחרי יציאת מצרים קיבלנו את התורה ובכך הפכנו לעם. בכך, אגב, הובטח גם קיומו של העולם. אלא שהיה צורך לעשות סדר, לחלק תפקידים כדי למנוע בילבול, מהלכים סותרים ואף מאבקים פנימיים.
ארבעה מחנות ועוד אחד
כאמור, שנים עשר השבטים חולקו לארבעה מחנות שיצרו ריבוע מסביב למשכן ובמרחק קבוע ממנו. במסגרת הסדר האמור, המפקד הזה לא כלל את שבט לוי, להם נערך מפקד נפרד כי התפקיד שיועד להם היה שונה. שבט לוי אייש את הריבוע הפנימי, זה שבין המשכן ובין יתר המחנות. בכך נוצרו שני צבאות המשלימים זה את זה, צבא כללי וצבא המשכן. המושג "יחידה צבאית" מגדיר בדרך כלל קבוצת אנשים שאמורים לפעול בתיאום מלא להשגת יעד משותף. בעצם, זה מה שמאפיין צבא בכלל. אלא שצבא מורכב מיחידים שלא בהכרח רואים עין בעין את היעד הרצוי. וגם אם כן, ייתכן שלא יסכימו על הדרך להגיע אליו. לכן מחלקים את הצבא ליחידות יעודיות שבראש כל אחת מהן מוצב מפקד.
יחיד, יחידה, יחידות
תפקידו של המפקד הוא להפוך את היחידים שמהם מורכבת הקבוצה ליחידה אחת כך שכל היחידים יפעלו בתיאום מלא ובמלוא הכוח לכיבוש היעד. ומכיוון שהיעד עצמו מורכב מאד, לכן צריכים כמה יחידות שיפעלו בתיאום מלא ביניהן לאותה מטרה. וכמובן, מעל כולן יש מפקד שתפקידו לתאם בין היחידות, לחלק את המשימות ולוודא את ביצוען. כאמור, בפרשה שלנו החלוקה הכללית של עם ישראל צִבְאוֹת ה', היא לשני מחנות כלליים, מחנה ישראל ומחנה הלווים. ובמרכז ניצב המשכן, מחנה השכינה. והגיוס לצבאות אלו הוא לכל החיים. כלומר, כל יהודי הוא חייל לכל החיים בצבאות ה', צבא שממנו לא יוצאים לגימלאות. הזוהר מכנה אותם "חיילים של תורה וחיילים של המשכן".
קבלת עול ומודעות
אמנם יש להניח כי לא כל החיילים מודעים לתפקיד שעליהם למלא ורובם ממלאים את תפקידם מתוך קבלת עול של חייל פשוט. רק אצל מפקדים בכירים וחיילים מובחרים אפשר לזהות מודעות לתפקיד, ביצוע מרצון שנובע מהבנה, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א. אצלם אפשר לזהות גם את החלוקה הנ"ל, חיילים של תורה וחיילים של המשכן. התורה והמשכן הם שנים משלושת העמודים שעליהם העולם עומד (אבות א): (ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: התורה היא נצחית. חייל של תורה אינו מתפעל משינויים המתחוללים בזמן ובמקום, לנגד עיניו הוא רואה רק את היעד וחותר אליו בהתמדה.
מסע מלחמה
לעומתו החייל של המשכן עוסק בעבודת הלב שזו תפילה והוא דוקא כן מתפעל משינויים. כמו המשכן שהוקם, פורק לקראת מסע והוקם שוב בחניה, כך גם חוֹוֶה את החיים החייל של המשכן. לפעמים הלב לא פתוח לעבודת התפילה, הוא בחניה וצריך להתאמץ מאוד כדי להניע אותו למסע. בפנימיות, אומר מורנו הרב גינזבורג, כל המסעות של המשכן הם מסעות מלחמה. שעל כן (במדבר י): (לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. הזוהר מסביר שמדובר במלחמה רוחנית מול הכוחות המנוגדים לקדושה. ועוד מאפיין של חיילי המשכן, שמלכתחילה אין ביניהם שוויון. לעומת התורה ששייכת לכל יהודי בשווה, בין חיילי המשכן מובנית המעמדיות.
מאמץ אחרון
יש את אהרון הכהן הגדול, יש את בניו הכהנים ויש את הלווים. כולם חיילים של המשכן, אבל כל אחד בדרגה אחרת. כאמור, במרכז של כל המחנות ניצב המשכן. הוא היה זמני כנ"ל, פורק והורכב שוב ושוב, אבל היעד שלנו הוא להגיע למקדש הנצחי, שלא יהיו עוד מלחמות מול כוחות שמנוגדים לקדושה כי לא יהיו כוחות כאלו, הם יתבטלו. אומנם על פניו נראה שזה עוד רחוק, אבל האמת היא שזה כבר קרוב מאד. והראיה היא שהכוחות האלה מתגברים לאחרונה יותר משהיה אי-פעם בעבר. התגברות זו היא שירת הברבור שלהם, מאמץ אחרון להטביע חותם בעולם. ברור שהם לא יצליחו, אבל בנו תלוי כמה זמן זה עוד ימשך. ברגע שנשוב להיות צבאות ה' זה יסתיים, הם יתבטלו.
