אני חייבת לציין, שכמו את הטור של בן דרור ימיני, גם את הטור של קרולין גליק קראתי השבוע בציפייה לאמרה שפויה, שתרגיע את אשליית הקשר הגורדי בין תהליך השלום לטרור, וזה אכן קרה:
"בדבריו בפני באי הוועידה, הולנד ממחזר את הטענה כי את בעיית הטרור אפשר לפתור דרך אילוץ ישראל מסור שטחים לשליטת הפלשתינים. ולא משנה שכבר שנים יש ישות ריבונית פלשתינית ושבעיית הטרור האיסלאמי רק הסלימה מאז", כותבת גליק, ביחס ליוזמת השלום הצרפתית, ששקעה בקול ענות חלושה עוד בטרם סיימה את קריאת הפתיחה שלה.
גליק מצטיינת בהצגת הפרצוף האנטישמי מתחת למסכת ב BDS, וגם הפעם: לשיטתה, צרפת, שאין בכוחה להתמודד עם הפלישה האיסלאמית לתוכה, בוחרת בדרך הנוחה (והמוכרת היסטורית - ע.ב.): "להאשים את היהודים"; אבל היות שהאנטישמיות הישנה התחלפה הרי באנטי ציונית, מאשים את ישראל. היוזמה הצרפתית בניצוח פרסואה הולנד אינה אלא דרך מודרנית, לשיטת גליק, להאשים את היהודים (אשר מיוצגים ע"י ישראל), כשצרפת אינה יכולה למוסלמיה שלה.
גליק, המחזיקה בתפיסה (המוצדקת למדי, יש לומר), כי התמקדות בסכסוך הישראלי פלשתיני כמקור לטרור, אינה אלא אנטישמיות ישנה באריזה חדשה ("אנטי ציונות"), בוחנת את המעצמות לאור מבחן הלקמוס הזה: בעוד מדינות מערב אירופה וארצות הברית סבורות, בטעות (או באנטישמיות), שהטרור ייפתר רק אם יקראו את ישראל לסדר, דווקא רוסיה של
ולדימיר פוטין אינה שותפה לשיח האנטישמי במסווה הזה, ובשיחה של ביבי עם פוטין, הם כמעט לא אזכרו את המזרח התיכון, אלא דברים חשובים יותר כגון סוריה ואירן. ובצדק, לשיטת גליק.
הגם, שלדעת גליק, אין כיום בעלי ברית לישראל בארצות הברית (המפלגה הדמוקרטית, לשיטתה, מקצינה שמאלה, תודות ליהודי
ברני סנדרס, ודונאלד טרמפ דוגל בבדלנות), לפחות לא כפי שהיו בעבר, ישראל עדיין אינה בשלה להינתק מארצות הברית כבעלת הברית המרכזית; לשיטתה, ארצות הברית היא בבחינת "זה מה יש" כרגע. ובכל זאת, היא מסכמת, רצוי שישראל לא תפזר את כל הביצים בסל האמריקני, ותפזר מאמציה ל רק לכיוון רוסיה, אלא גם לכיוון מזרח (סחר עם הודו וסין).
