הַשָּׁמַיִם הַיּוֹם שְׁמֵימִיִּים מְאֹוד
אֱלֹהִים הַיּוֹם אֱלֹהִי מְאֹוד
וְהַשָּׂדֶה יוֹתֵר שָׂדֶה
וְהַבַּיִת יוֹתֵר בַּיִת
אַתֶּם לֹא מַרְגִּישִׁים? בַּמְּחִלּוֹת
הַקַּר הֲכִי קַר
וְהַחַם הֲכִי חַם
וְהַמְטֹרָף הַיּוֹם מְטֹרָף מְאֹד
הָאֲוִיר הַיּוֹם אַוְרִירִי מְאֹד
הַחֲלוֹם הַיּוֹם חֲלוֹמִי מְאֹד
וְהַזְּמַן זְמַנִּי מְאֹד
(מתוך "השמים היום". עמ' 12)
הנה כי כן הגיעו ביום הזה חושיו של המשורר לשיאים של רגישות, לשיא של חידודים, לשיא של תחושות. והוא רואה איך הדברים נעשים מוקצנים ועזים והעולם נעשה כמוהו כסהרורי, ואולי כל מעשי האדם שוב נעשים מבלי דעת, באיזה רגע של התחברות אל כוחות עליונים, או שמא של התפקחות קיצונית, חדה מתעמקת ובוחנת. ולמה זה קורה? מהן התובנות ומהן התחושות שמובילות משורר לחוש כך? מדוע הוא מרגיש כאילו נמסים החיים, כאילו מתפוגג העולם, כאילו נוזל הזמן? הדברים המחשבתיים האלה יכולים להיות מוחשיים? בהזיה עמוקה שבה כל החושים מתחדדים והאדם חובר ליקום הטרנסצנדנטאלי? האם זה משהו קטסטרופלי שאחרים אינם חשים בו? האם זה חיבור של גיל, תנאים, מציאות, חרדה ומצב רוח, והוא חונק בו זעקה שרוצה לקרוא לכולנו לראות, להבין, להתייחס נכון לדברים? האם הוא רואה דברים מאיימים שאחרים לא? האם הדיסטופיה כבר מרחפת?
וכך הוא עוד כותב:
וְאֶת עַצְמִי
מָצָאתִי בְּצֹמֶת בְּעִיר זָרָה וַאֲנִי
שׁוֹאֵל לְאָן וְאִישׁ אַקְרָאִי אָמַר
חַכֵּה לִי כָּאן.
הִדְלַקְתִּי גַּפְרוּר לְסַפֵּר
לָהֶם לְאוֹרוֹ סִפּוּר
שֶׁמִּמֵּילָא לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ
חֶלְקָם נָדִים בְּרָאשֵׁיהֶם וְחֶלְקָם
נוֹעֲצִים עֵינֵי תִּנְשֶׁמֶת בִּבְגָדַי הַמְּרֻפָּטִים
(מתוך "בצומת בעיר זרה", עמ' 28)
מחד-גיסא, כמוהו כנביא שרוצה לספר על נבואתו, אך מאידך התחושה היא של מי שהתעורר מהזיה והוא שואל את עצמו היכן הוא. אלא שלא חייבים להתעורר מהזיה כדי לחשוב כך. הנבואה היא הזיה בסוגה, והעולם המשתנה גורם לו לחוש כך. הסביבה המשתנה גורמת לחוש כך. האנושות המשתנה גורמת לחוש כך. ההוויה המשתנה ולא לטובה גורמת לכך. ומי ראשון בראשונים לחוש בכך אם לא האמן. מי אם לא הוא ראשון לנרתעים, לחוששים, לצופים, למתנבאים.
ואז, כדי לחוש בטוב, הוא חולם על הרוח הטובה שמגיעה בלילות, ואני אומר הרוח כי מי שבאה אליו אינה לובשת בשר ואינה זורמת דם. שוב, היא רק דמות חלום ואינה מתממשת, היא שוב הזיה שבשל היותה טובה חושש האמן מפני התפוגגותה. אולי איזו מוזה והוא חושש להתעורר מחלומו, פן תפוג בעת שהוא יפקח את עיניו. כי הזיות הלילה אינן פיכחון של יום. כי מחשבות החושך אינן הרהורים של אור. ושמא זו תגוז.
הִיא בָּאָה אֵלַי בַּלֵּילוֹת
בַּלֵּילוֹת הִיא בָּאָה אֵלַי
מָה לִי וְלָהּ
מָה לִי בַּלֵּילוֹת
וַאֲנִי נִשְׁאַר
אַל תֵּלְכִי, אֲנִי אוֹמֵר
אָנָּא אַל תֵּלְכִי, הִשָּׁאֲרִי
רַק עוֹד רֶגַע קָט
כִּמְעַט הִגִּיעָה עֵת
(מתוך "בגללי או בגללה", עמ' 66)
הוא לא מאשים את עצמו. כי למה תהיה בו האשמה? הרגע שבו הוא רואה דברים הוא גם רגע הזיכרון, של עתיד לאחור, של עבר שאולי לא יהיה עוד והוא חושש מפני המחר, שמא לא יהיה עבורו. האם יהיו אותם הגוונים לעולם גם אז? אנשים יישמעו אותו דבר? ילדיו ונכדיו וצאצאיו בכלל ייראו ויישמעו אותו דבר? ושמא יוכל לראותם באיזו דרך ואפילו לשמוע אותם, בהיותו מתבונן מהצד מבלי להטיל צלו לידם?
יש המשכיות בין ספרו הקודם, "על קו המשווה", (הוצאת "עמדה" 2012) שספר זה עם התמות שבו מהווה לו כעין המשך ישיר - ואולי, אף אעז לומר, חלק שני לנאמר בו. שגם שם הוא תוהה על החיים ועל העולם ובא חשבון עם יוצרם, אבי הזמן. ממד חשוב כאן הוא ממד הזמן הזורם לפנים ולאחור בקיומה של ההוויה.
לֹא אֲנִי אֶלָּא
הָרֶגַע הַזֶּה הוּא הַזִּכָּרוֹן
וּמָה יְהֵא עָלָיו כְּשֶׁאֲנִי
לֹא אֶהְיֶה וְרַק
הַכָּחֹל הֶחָזָק הָרוֹבֵץ
עַל הָעִיר
ואישונים שׁוֹתֵתִי נוֹפִים
בְּנִיר לַקְמוּס
לְעוֹלָם
אֲנִי יוֹדֵעַ. גַּם
אֲנִי הָיִיתִי
פַּעַם
(מתוך "לא אני אלא", עמ' 32)
העולם הוא יש ואין. העולם הוא טוב ורע, שחור ולבן, אור וצל, לילה ויום, חורף וקיץ, שנאה ואהבה. העולם הוא חיים ומוות. ובמשך החיים ניצבים בפני האדם דחלילים שיכולים לבשר מוות בכל עת, בשל זמניותם של הדברים, בשל נזילותם של החיים, בשל חוסר הביטחון שיש לאדם ביום שהוא נעור אליו. כי מיהו ומהו האדם? עוד נטע שנטע הבורא והוא נתון לרוחות השמים ולשמש ולמים ולרעננות וליובש, ולאלו משוכות בלתי קרואות שתצוצנה בדרכו. אבל כשם שהוא נטוע ואינו מעבר לכך, הוא עצמו נוטע, הוא עצמו גנן. אלוהים מינה אותו להיות גננם של הדברים הקטנים, מעין שר מאה שבשירותו. אך גם למען ידע שהדברים הם זמניים. כדי שילמד לדעת שהוא צפוי לקמול כמו הפריחה היפה ביותר, וכי בהדרגה יש מי ומה שגובר על כולם.
והוא יודע זאת מזה זמן רב. הוא יודע שמינו אותו לכך, וכי הוא מתנודד באותה הרוח שמנידה את הפרחים. בספר שיריו "קולות", משנת 1973 (הוצאת א. לוין אפשטין) כבר אז אמר זאת בשיר הפותח את הספר: "מִנּוּ אוֹתְךָ גַּנָּן אָמְרוּ לִי / וְכָל אֲהָבוֹת שֶׁלִּי יֶשְׁנָן וַאֲנִי / עָלַי לְהַקְשִׁיב אֶת הַצִּפֳּרִים כְּדֵי לְחוּשׁ / מָה חָשׁ גַּנָּן / וְעָנָן עַל רֹאשׁוֹ." (שם, עמ' 9) - אדם צעיר היה, ואכן כך הווה עם חלוף השנים.
וְכַךְ אָמַר הַגַּנָּן בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם:
מָה אֲנִי אִם לֹא כָּל הַזְּרָעִים שֶׁלֹּא נִטְמְנוּ עֲדַיִן
מָה אֲנִי אִם לֹא כָּל הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלֹּא זָרְחוּ עֲדַיִן
מָה אֲנִי אִם לֹא כָּל הַגְּשָׁמִים הַצְפוּיִים לָרֶדֶת
אִם לֹא כָּל הַפְּרָחִים שֶׁטֶּרֶם נָתְנוּ רַיחָם
מָה אֲנִי אִם לֹא כָּל הַצִפּוֹרִים
הַנִּמְלָטוֹת מִדַּחְלִילֵי הַמָּוֶת
כְּאִלּוּ רֶגַע זֶה עָלוּל לְהֵעָלֵם בְּכָל רֶגַע
(מתוך "מה אנ", עמ' 85)
זמניותו של הזמן היא מוטיב חוזר בשירתו, ואני שואל: האם כל הדברים האלה, שמעוררים דאגה למחר מביאים אותו אל הדור הרך שגדל לידו? כי מה יותר מפתיע, כלפי חוץ לפחות, מכך שיום אחד קם סופר ומשורר ותיק ובעל אמירה כמוהו ומפרסם אחרי שנים ארוכות של כתיבה ספר ילדים ראשון, שגם מבוגרים יכולים למצוא בו עניין, את "יומן המסעות של לורי"? מפתיע, אני אומר. ואני מעז לומר שמא הפתיע גם את עצמו. אם כי התשוקה לשלוח יד ולהתנסות בכל הסוגות ובתת-הסוגות של הספרות יכולה לקנן אצל מרבית הכותבים. זאת לפחות דעתי. והנה, לאחר ספרֵי הפרוזה שהיו ולאחר ספרי השירה שכתב, נפרץ התחום וספר הילדים הראשון מפרי עטו קרם גידים וראה אור.
ילדים, אמרנו, אך יש בספר תובנות וסימבולים שגם מבוגרים, כאמור, יכולים לחשוב עליהם. ועל אף שהספר מוקדש לנכדותיו ולנכדיו, הרי שיש בי ביטחון כי הוא-הוא ולא אחר היה הנהנה הראשון ממנו. לאחר הכול, יש בו, בספר הילדים משום השלמה של דברים לנאמר בשירתו. אֵלו קווים מיתממים לראייתו הפילוסופית את החיים ואת העולם עבור אותם רכי שנים שיקראו או ישמעו את הדברים המובאים בספר. את השחור והלבן, את האור והצל, המואר והחשוך, הנראה והנמוג, הקבוע והזמני, הניתן והבלתי מושג, את הקיים בממש ואת זה שמצוי רק במחשבה.
ראוי לציין שהספר אינו מנוקד ולפי כך מובא בכתיב חסר ניקוד, כך שהוא צפוי להיות נתון בידי אלה שקריאתם כבר משוחררת מצורך בניקוד, או בידי בוגרים יותר שיקראו עבורם תוך שיפַרשו לעצמם את הדברים, ונראה ואולי שגם זו לטובה. לא ארבה אפוא לפרוש את היריעה שנתונה לי כאן, אך אביא ציטוט קצר הנתון על גב הספר, שיכול להוות גם את המוטו שלו ואת ליבת הרעיון המוביל שבו:
"כבר הגענו. הנה הארמון" - הצביעה המלכה על חלל רֵק. "אבל לא רואים כאן כלום" - פער לורי את עיניו. "לא כל מה שלא רואים, פירושו שהוא לא קיים". כך אמרה המלכה. "אז איך מה שלא רואים, יודעים שהוא קיים?" - שאל לורי. "אם אתה חושב עליו, סימן שהוא קיים" - חייכה סבתא ננה." ואילו במקום אחר אומר הקוסם הזקן לילד לורי: "אפשר לקסום את האוכל שייראה תאווה לעיניים, אבל לעולם אי-אפשר לאכול את הקסם."
האין בזה מרוּחַ השירה? של האמנות? האין זו רוחה של ההשראה הבלתי ניצודה, ורק באה וחולפת? לפי כך ובכל מקרה אני חש את הצורך לסיים בשיר מיוחד בעיניי, וכאן אוסיף אמירה אישית שלי על מה שבשיר עצמו: יואב חייק, לעניות דעתי ואני יודע שגם לדעת אחרים, אמור להיות מוזכר בראש חוצות השירה, אך אינו זוכה לזרי פרחים שהוא ראוי להם. אולי משום שמהלך הוא בדרכים של שקט ושל צניעות שאינם מועילים לאמן שמהלך בם. הנה אפוא שירו "לא הבראתי" מעמוד 22, שאני מביא בשלמותו אולי משום הזדהותי אתו, ואנחנו נצא ונלמד:
כְּבָר אָמַרְתִּי שִׁירָה
וְלֹא הִבְרֵאתִי
אוּלַי כִּי לֹא
הִפְגָּנְתִי אוֹתָהּ מֵעַל גַּגּוֹת וְלֹא
הִצַּגְתִּי אוֹתָהּ בְּחַלּוֹנוֹת רַאֲוָה
מַגִּיר אֶת דָּמָן הַשָּׁקוּף שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת
בְּסַכִּין הַמַּחְשָׁבָה הָאִלֶּמֶת בְּמֵרוֹצָה לְאָן
וּמִדַּפֵּי הַנְּיַר הַמִּתְגַּלְגְּלִים כַּאֲבָנִים מָאֲסוּ בָּהֶן הַבּוֹנִים
וְלֹא הָיוּ לְרֹאשׁ פִּנָּה
לֹא הֵקַמְתִּי מִתְרָסִים לְהַתְקָפָה
גַּם לֹא לַהֲגַנָּה
וּבְסַעֲרַת הַגַּלִּים שֶׁל הַיָּם שֶׁמִּתַּחְתַּי וְהַיָּם שֶׁמֵּעָלַי
בִּלְבַּלְתִּי בֵּין הַחַיִּים לָמָוֶת
וְלֹא הִפְרַדְתִּי בֵּין קַו הַתְחָלָה
לְקַו הַסִּיּוּם
וּבְטוּר חַיָּלִים צוֹעֲדִים אֶל
זִירָת קְרָב עָלוּם
הִנֵּה צוֹעֲדוֹת הַמִּלִּים שֶׁלִּי. אוּלַי
אֶנְשֹׁךְ אוֹתָן
אֶבְעַל אוֹתָן אַחַת אַחַת
וְאֶת צְרָחוֹת הָעֹנֶג וְהַכְּאֵב שֶׁלַּהֵן
כְּבָר יִשְׁמְעוּ עַד לְמֵרָחוֹק
וַאֲנִי לֹא קָפַצְתִּי אֶגְרוֹף וְלֹא
בָּכִיתִי
("ולא הבראתי", עמ' 27)
- יואב חייק: "בית", הוצאת "עקד" 2016, 91 עמודים.
- יואב חייק: "יומן המסעות של לורי", הוצאת "עקד" 2016, 59 עמודים.
