עיריית תל אביב עושה דברים יפים כאשר היא פותחת אתרים ובתים מיוחדים בעלי היסטוריה בתל אביב יפו. זה נותן הזדמנות לקהל הרחב לבוא ולראות דברים שבחיי היום יום אינו נחשף אליהם,והם נחלת המיעוט. במסגרת זו נחשפתי לבית השגריר הצרפתי ביפו, והלכתי לראות מקרוב את הבית. תוך כדי זה נחשפתי לסיפור נוסף בתולדות המדינה שבדרך ולאנשים מיוחדים שתרמו להקמתה.
הסיפור מתחיל בשנת 1935 כאשר העשיר הערבי עבד אל רחים בכינויו אבו חסאן, בעל הנכסים הרבים ובעיקר בעל המותג תפוזי יפו, מחליט לבנות לעצמו בית מגורים, שמחד יהיה מרשים, ומאידך לא ינקר עיניים. למשימה הזו הוא מתקשר עם יהודי ישראלי יצחק רפפורט שמו, ארכיטקט במקצועו, המתגורר בתל אביב, שלמד את המקצוע בטכניון בארץ, בגרמניה ובאנגליה, והוא יודע כחמש שפות על בוריין, ביניהן ערבית.
הוא פוגש את הערבי ביפו, מסכם איתו את התנאים ומתחיל במלאכת התכנון. המלאכה מסתיימת אי-שם בשנת 36, וכאשר הוא בא להתחיל בבניה פורצות מהומות בארץ כנגד הבריטים, אבל על הדרך הכנופיות פוגעות גם ביהודים.
צרכי הגנה
רפפורט דנן היה חבר בהגנה ושימש קצין הנדסה ראשי שם. מאחר שהוא נחשף לסכנת חיים, הוא החל להגיע מתל אביב לאזור חסן בק, שם היה מחליף את בגדיו, עוטה גלביה ותרבוש וכל שאר האביזרים, מתאכסן בלילה אצל מעבידו, ולמחרת משגיח בפועל על תהליך הבנייה.
בתמורה הערבי מצרף אותו לישיבות ראשי הכנופיות, כאשר הוא מציג אותו כשייח שבא אליו מכווית, ומאחר שידע ערבית לא הייתה בעיה. מאידך-גיסא, סוכם איתו ואחר כך עם ההגנה, שכל האינפורמציה שהוא מביא תשמש לצרכי הגנה בלבד, ולא לצרכי התקפה על הכנופיות.
הבית נבנה, והיה כפי שהאפנדי ביקש, והוא עבר לגור שם. הבריטים עוזבים את הארץ, ולרגע קט המצב נרגע, ואז מגיעים למלחמת השחרור. המצרים מודיעים לראשי הישוב הערבי היפואי שעליהם לעזוב את יפו, כי טור משורין שלהם עומד להגיע ולכבוש את יפו ותל אביב.
כמי שעמד בראש הקהילה הערבית, האפנדי שלנו עומד להתפנות, ואז הוא קורא לרפפורט ומעביר לו את כל שטרי הטאבו שלו, על עשרות הנכסים שלו, כשרפפורט שואל אותו מדוע לא לקרוב משפחה, הוא עונה לו כי עליו הוא סומך הרבה יותר.
לימים יפו נכבשת, מדינת ישראל מוקמת, האפוטרופוס על נכסי נפקדים רוצה לשים ידו גם על הבית ביפו, אלא שרפפורט אומר לו כי מילה היא מילה והוא לא מאפשר זאת. תחת זאת הוא מוכר את הבית לשגרירות הצרפתית, למגורי השגריר, לוקח את הכסף בשתי מזודות, ונוסע לאיטליה על-מנת למסור זאת לבעל הבית. בהגיעו לשם מבקש ממנו האפנדי לקחת אחת המזודות לעצמו, אולם הוא מסרב.
כך מסתיים לו הסיפור הזה שהוא אחד מאבני הדרך בהקמתה של המדינה, ומראה כיצד גם בזמן מלחמה ניתן לקיים יחסי שכנות, כיצד ההגינות משתלמת. ושאלתי היחידה היא - מדוע לא מפיצים סיפור זה ברבים. בנו, שערך לנו את הסיור, אמר כי אביו סירב לזאת, אבל אני חושב שהגיע הזמן לבשר זאת בשער בת רבים לזכרו של היהודי היקר הזה.
