סכנה מוחשית נוספת היא מתן לגיטימציה להגברת הטרור נגד ישראל. ישראל חייבת להיות בטוחה שהערבים בחרו "בחירה אסטרטגית" בשלום ואינם חותרים למשהו אחר. הביטחון היחיד הוא שינויים בעמדות היסוד שלהם, ומבנה הסכם שיש בו ויתורים הדדיים ומאוזנים. ניירות אינם תמורה הולמת, ונוסחת "שטחים תמורת שלום", אינה תואמת עוד את דרישות המינימום.
הובלה אולטימטיבית של השמאל במו"מ האזורי, תביא לכך
שהנאמנות תהיה נתונה "ליפי הנפש" במקום ל"יפה-נוף" וזה אינו תואם-ביבי. כל מהלך שהאירופים יהיו שושבינים אקטיביים בו, לפי עמדותיהם המוצהרות וההיסטוריות, יהיה מהלך של מכירה כללית של ישראל. הספיק לנו ההומניזם האירופי במלחמת העולם השנייה ובחמישים השנים מאז, בכדי להזהר ממנו כמפני אש.
התנעת מהלך מדיני רציני, עשויה לחולל משבר אזורי - ארגוני הסרוב והטרור הפונדמנטליסטי: חמאס, ISIS, חיזבאללה, אל-קאעידה ואחרים - ינסו לטרפד אותו על-ידי חימום הגבולות. במצב כזה, עשויה ישראל להדרש להבלגה בלתי סבירה, לוויתורים מרחיקי לכת או לשניהם. אם תאלץ להתנגד לכך ולהפעיל כוח, צריך ראש ה
ממשלה לדעת שהקבינט מאחוריו, צמרת מערכת הביטחון מאחוריו ומצב הממשלה יציב. אין הוא יכול או צריך לחשוש שוב "ממרד פנימי" במערכות אלה, כזה שחווה ערב ההחלטה על תקיפת הגרעין האירני (2010 - 2012), או להיות תלוי בגחמה של פרט כזה או אחר במפלגה או בממשלה.
תקציב והרחבת הקואליציה - ראש הממשלה עמד בפני שני אילוצים פנימיים: א. הכרח להעביר את תקציב המדינה ללא סחבת, קשיים וסחיטות פוליטיות. מדובר בתקציב דו-שנתי, ובתקציב כזה נדרשים תמרונים פוליטיים לא מבוטלים מצד ראש הממשלה בכדי לענות באמצעותו על השינויים הרבים שהדינמיקה הכלכלית והפוליטית שלנו יזמנו לנו בשנתיים הבאות. ב. תביעתו של כחלון להרחבת הקואליציה, תביעה שהוא חוזר ומעלה בקביעות מסיבות השמורות עימו. הממשלה מכהנת כבר למעלה משנה ועד כה הדבר טרם הסתייע הדבר. גם מול לחצי כחלון והסתייגויותיו, עדיפה לראש הממשלה קואליציה רחבה יותר מהקיימת.
סחטנות המחנה הציוני - ככל שהתקדם המו"מ, התברר ש"המחנה הציוני" ובמיוחד מפלגת העבודה, רואים בכוונת ראש הממשלה להרחיב את הקואליציה, הזדמנות לשנות מבפנים את אופיה ואת אופי תיפקודה, באמצעות שני מהלכים: א. מו"מ עם הערבים בחסות בינלאומית, כשהם מסתייעים בה כדי להוביל את ישראל בדרכם ולא בדרכו של הימין. ב. סרוס כושר ההחלטה של
מחנה הימין, שגילה סימני התחזקות והתבגרות בזמן האחרון, שהיה לצנינים בעיני השמאל. השמאל התכוון לממש סרוס זה באמצעות תביעות רחבות לזכויות וטו על מהלכים של הקואליציה הנוכחית, מהם כאלה שנמצאים כבר בתהליך וממתינים להשלמתו זמן רב. ניתן להניח שבמרחב שבין תפקידים לבין זכויות וטו מהותיות, היה השמאל מוכן לוותר על תפקידים בתמורה להעמקת כושר הסרוס. בנקודה מסוימת שכח השמאל שזו איננה הקמת קואליציה חדשה וממשלת ליכוד לאומי, אלא הצטרפות של השמאל לממשלה קיימת.
ניצול רצונם של ליברמן והרצוג "להתקדם בחיים" - ליברמן דיבר הרבה מאז הוקמה הממשלה הנוכחית. בהדרגה הבין מה שהתחיל להבין גם הרצוג, שישיבה באופוזיציה היא בעצם
התייבשות בשמש אי-העשיה והעלמות מהירה למדי מתודעת הציבור. שניהם החליטו - כל אחד בדרכו, בשיטתו ובסיגנונו - לשנות כיוון ולחזור לעשייה. אצל ליברמן, השאלה הייתה
אישית - מה הוא מרוויח ממהלך כזה? שידרוגו לשר ביטחון היה פיתוי שלא יכול לעמוד נגדו -
שח-מט לטובת נתניהו.
אצל הרצוג, היו השיקול הפרסונלי והמפלגתי שזורים זה בזה - חזרה למרכז הבמה בתפקיד שר-החוץ (שידרוג אישי), עם הובלת תהליך מדיני
(תיקון מפלגתי) ומספר משרדים בעלי השפעה
(אתנן מפלגתי), הגנה על בית המשפט
(תיקון אידיאולוגי- סקטוריאלי) והאיש השני בחשיבותו בממשלה
(תיקון "ספר התפקידים" שלו מול יריבו הפוליטי הרציני ביותר - לפיד).
במהלך שביצע נתניהו השיג את כל המטרות במחיר של רעש ציבורי נסבל ומספר גינויים במערכת הבינלאומית. סביר להניח שעדכן את סיסי, השחקו הראשי במחנה הערבי המתון, בכוונותיו ושיקוליו. כמו-כן, הוציא משווי-משקל את יריביו הפוליטיים והחזיר לידיו את השליטה.
מכאן פתוחה לפניו הדרך לנסות בחודשים הקרובים מהלך מדיני מול המדינות הסוניות המתונות ולנוכח פני המערב המתלהם. אם יתברר שישנם פרטנרים ויש נכונות למהלכים מסוג חדש - יתקדם. האינדיקציות הראשונות מכוון סעודיה ומצרים, המדברות בפעם הראשונה על כך שההצעה הסעודית מ-2002, אינה קשיחה יותר, הן צעד בכיוון הנכון. אם חמאס לא ישמור על שקט, יהיה ליברמן במקום בכדי לטפל גם בסוגיות ממין זה.
ללא ספק שעור מעניין בפוליטיקה יישומית מוכללת.
