מתקפת הטרור במועדון הלהט"בי באורלנדו, הציתה בארה"ב את הוויכוח המנומנם בשאלת רצינות איום הטרור על ארה"ב, עוצמתו וסיבותיו. נראה שהדמוקרטים, בהנהגת הנשיא אובמה, עשו ועושים כל מאמץ לטשטש את האיום ומקורותיו, בעוד הרפובליקנים, בראשות טראמפ, מנסים למצותו כמכפיל-כוח בקמפיין הבחירות, המתגבש לקראת שלבו האחרון.
אלה ואלה שופכים "טונות" של מילים על הנושא, כאשר הרושם הברור העולה מהאזנה לרשתות הטלוויזיה הגדולות ומעיון בתגובות ברשתות החברתיות הוא, שמרבית הדוברים לא ממש מבינים במה מדובר. עם זאת, התחושה המוקרנת היא שהמציאות משתנה לנגד עיניהם במהירות, ולאו-דווקא לטובה.
שתי גישות מככבות בדברי ההסבר והפרשנות המרובים: זו של הדמוקרטים, שאותה מוביל הנשיא אובמה, ולה שני מרכיבים: קונסטרוקטיביזם - לא להרגיז את המוסלמים; אם נאמין בטוב, יהיה טוב ולכן אין לדבר על טרור איסלאמי. ותיאוריית "בקרת הנשק הפרטי", כתירוץ להנמקת אירועי הטרור האחרונים בארה"ב, שהפתיעו גם את הממשל. אני רואה בגישה זו הזיה ובריחה מן המציאות. מול אלה עומדת הגישה הריאליסטית, שבה דוגלים טראמפ והרפובליקנים, שעיקרה: בכדי להלחם באלימות התוקפת את ארה"ב מבית ומבחוץ, חייבים לזהות את מקורותיה ומחולליה, ולנקוט צעדים אפקטיביים, בראש וראשונה צבאיים, לחיסולם.
ככל שהולכת ומתבדה גישתו של הנשיא אובמה בשל מעשי טרור חוזרים בארה"ב, שמקורם באיסלאם הרדיקלי הקיצוני, גוברת נטייתו להגיע אד-אבסורדום בהכחשת קיומם של האיום ומחולליו. במצוקתו ההסברתית הוא נקלע לצורך לגייס לעזרת התיזה שהוא מוביל, נושא מחלוקת אמריקני פנימי ישן, הקשור במדיניות רכישת נשק פרטי ונשיאת נשק על-ידי יחידים, שרבים רואים בה את מחוללת האלימות הראשית בחברה האמריקנית. נושא זה מעוגן בחוקה (התיקון השני), ומהווה עקרון כמעט מקודש בארה"ב, של חופש ההגנה העצמית, ואינו קשור כלל ועיקר לסוגיית הטרור. דא-עקא הוא נדרש לו, בכדי לטשטש ולמסמס את הדיון האמיתי.
הגישה הרפובליקנית הפוכה לזו של אובמה, והמועמד לנשיאות טראמפ הפך אותה לאלמנט מרכזי במסע הבחירות שלו. בין היתר הוא מסתייע בטיעון, הנכון כשלעצמו, שאילו היה נוכח באירוע אורלנדו, אדם אחד חמוש שיודע להשתמש היטב בנשק,
קרוב לוודאי שהאירוע היה מסתיים מהר יותר ועם נזק ואבידות קטנים בהרבה. הניסיון הישראלי בעשרות שנות טרור, מוכיח שזו טענה העומדת במבחן המציאות, בזירות טרור אזרחיות. המבחן האחרון שלה היה בטרור הסכינים שהשתולל בישראל, במחצית השנה האחרונה.
דיווחים שמופיעים בימים האחרונים בתקשורת האמריקנית, במיוחד ברשת "
פוקס", מעידים על היקף החדירה של האיסלאם הקיצוני לקהילת המהגרים המוסלמים בארה"ב. קהילה זו מונה כיום כ-3 מיליון נפש. מדיניות ההגירה "החופשית" של אובמה, הביאה לגידול מהיר שלה בשנות כהונתו. כוונת אובמה וקלינטון לאפשר כניסת מוסלמים נוספים מן המזרח התיכון, הבלתי-יציב, שרוח ISIS שורה עליו, תחת הכותרת "פליטים", עשויה להאיץ מגמה זו עוד יותר. השונות הדמוגרפית בין הקהילה המוסלמית לקהילה האמריקנית הממוצעת, מצביעה על נטייה לגידול מואץ של קהילה זו. כבר כיום מיוצגת הקהילה בארה"ב במאות מוקדי שטיפת-מוח פוטנציאליים, בדמותם של מסגדים, שבחלק לא מבוטל מהם מתנהלת הטפה קיצונית נגד "הכופרים" בכלל ונגד ארה"ב ואזרחיה בפרט. אם לוקחים בחבשבון את רצונו של אובמה לצאת מהמזרח התיכון, כפי שהצהיר לא אחת, מול העובדה שלחימה בטרור האיסלאמי הקיצוני שמקורתיו העקריים במזרח התיכון, פרושה דווקא הישארות באזורנו ואפילו הגדלת הנוכחות בו לפחות לפרק זמן מסוים, אפשר להבין את סיבת מהלכיו של אובמה. עם זאת, רצון לחוד ומציאות לחוד. איום הטרור הוא איום ראלי, והוא אינו עומד להעלם רק מפני שהוא אינו נוח לממשל אובמה או לדמוקרטים בכלל.