1. מדינת ישראל המשיכה השבוע לנהוג בהפקרות מחפירה, לאורך מסלול הקוראלס של כניעה לטרור, שאליו ניווטה את עצמה. השבוע אישרה ההנהגה המדינית תג מחיר חדש ומופקר בסוגיית המלחמה בטרור: חיסלנו טרוריסטים? אז גם נשלם על זה פיצויי 20 מיליון דולר. שיא הטירוף. לא שהיה להסכם הכניעה עם פטרון הטרור ארדואן, טעם פחות מר, אילו כלל גם תג מחיר לשחרור גופותיהם של החיילים הדר גולדין ואורון שאול הי"ד, מידי החמאס. אבל ראש הממשלה נתניהו התגלה כמנהיג קצר-רוח, עם טווח ראייה קצרצר, שמעדיף לשלם מחירים מופקעים עבור שקט קצר-מועד. פעמיים הוכיח השבוע נתניהו, שהאלימות האיסלאמיסטית משתלמת: פעם כשנכנע לדרישת בריוני המרמרה לתשלום פיצויי עתק ללא שום תמורה של ממש, ופעם כשנכנע לפורעים האיסלאמיסטים, וסגר את הר-הבית בפני יהודים. עוד שתי תחנות בנתיב הכניעה שכולל שחרור 1,027 מחבלים שחלקם חזרו לעסוק בטרור; הקפאת הבנייה בירושלים וביו"ש; דבקות בתוכנית השטנית להשמדת מדינת ישראל ששמה המכובס 'שתי מדינות לשני עמים'; ויש עוד במסלול כניעה זה. כך הוכיח נתניהו את אמיתות אימרתו של חכם אחד: מנהיגים וחיתולים מחליפים, ממש מאותה סיבה, לעיתים קרובות. 2. המופקרות המדינית והביטחונית שבכניעה לטרור, נחשפה גם בפרשת הרדיפה הממוסדת אחר סמל אלאור אזריה, והמאמץ העילאי של צה"ל להרשעתו. במקום להכיר תודה על שבחר לשרת את המדינה באזור שורץ טרור, העדיפו יושבי הלשכות הממוזגות בקריה, שהסכנה היחידה שהם חשופים לה היא שהעט יצנח מידם על כף רגלם, להשליך את אזריה למלתעות השמאל הסהרורי. כולם הזדרזו ללכת בעקבות החלילן מהמלין, שבמין מופקרות יהירה, ביזה את הנורמות המוסריות והמשפטיות, כשחרץ מראש את דינו, וגרר אחריו את ראש הממשלה, הרמטכ"ל, סגנו, ושאר עושי דברם. דוגמית: דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז, הזדרז לחרוץ דין כשקבע כי אזריה, נהג "בניגוד לתרבות העם היהודי". באמת??? ומה עם העיקרון המוצדק מאין כמוהו שמלווה את 'תרבות העם היהודי' מדורי דורות: 'הבא להורגך השכם להורגו'? אולי מי שהופך עיקרון זה לסיסמה ריקה, הוא זה שבוגד ב'תרבות העם היהודי'? אולי דווקא קביעתו של דוד המלך: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם; אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם" (תהילים י"ח), מייצגת נאמנה את 'תרבות העם היהודי' לעת מלחמה? 3. עמיתי קלמן ליבסקינד, כינה את ההתנהלות הצבאית בפרשת אזריה, במונח מנומס: חוסר הוגנות. בפועַל, זה הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית נמנעה מלהזמין עֵד ראייה חשוב, ברוך מרזל, שדיווח כי בהגיעו לזירה הרחיקו אותו חיילים, והסבירו שטרם נשללה האפשרות שהמחבל ממולכד; ומקורות רשמיים עלומים המציאו דיווחים דמיוניים, על קמפיין הסתה כנגד המ"פ רס"ן תום נעמן, שלא היה ולא נברא, כפי שמוכיחה הסטטיסטיקה שמספקות החברות למעקב אחר תעבורת הפוסטים ברשתות. לשם מה נוסדה כל תעשיית השקרים הזו? להשפיע על בית הדין הדן בעניינו של אזריה? אי-אפשר להשתחרר מהרושם הזה, כשעוקבים בעין אוביקטיבית אחר המהפך הקוטבי שעברה עדותו של המ"פ נעמן. מדובר בסתירות מהותיות, שבין עדותו הספונטנית והמיידית במצ"ח, ביום האירוע, לבין עדותו המאוחרת בבית הדין, כנראה לאחר שהבין לאן נושבת 'רוח המפקד'. נעמן העיד במצ"ח, כשהכל עדיין טרי במוחו: "צעקתי מי ירה?... ניגשתי לחייל ושאלתי למה עשה זאת, והוא אמר שראה אותו [את המחבל] זז, ולכן ירה בו... אחר האירוע, כששאלתי את אלאור, הוא אמר לי, שראה אותו זז, ובגלל זה ירה... הוא רק ציין שראה את המחבל זז ולכן ירה". שלוש פעמים חזר נעמן על תיאור המחבל הזז. ובתשובה לשאלה, היכן נמצאה הסכין שבאמצעותה דקר המחבל את החייל שנפצע, אמר: "לצד המחבל, סנטימטרים מידו השמאלית". וראו זה פלא. בעדותו בבית הדין התהפך הכל. הסכין הייתה מונחת, כך אמר, "יחסית רחוק מהגופה. לא טווח שהוא בהישג יד". לגבי תזוזותיו של המרצח הפלשתיני, העיד נעמן: "ניגשתי לחייל ושאלתי, מי אישר לו לירות, והוא אמר לי: 'המחבל הזה היה חי, והוא צריך למות'". ההפך הגמור. מישהו פה חותר בעקביות, גם עם עדויות שיקריות, להרשיע את אזריה. המערכת מפקירה חייל, מטעמים מופקרים. "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", הגדיר הנביא ישעיהו (נ"ט, ט"ו) מערכות כאלה. 4. מעבר לעיסוק בדקויות המשפטיות, מטילה פרשת אזריה, כמו גם פרשת שאול וגולדין הי"ד, סימני שאלה מהותיים ביותר, כבדי-משקל מאין כמותם, בשאלת התייחסות המדינה - לחייליה מזה, ולאויביה מזה. מישהו בצמרת שכח שני כללי ברזל בסוגיה זו. האחד: מדינת ישראל ששלחה את חייליה לאזורים רוויי סכנה ושורצי מחבלים, חייבת, בכל סיטואציה, להגן עליהם. כך נוהג כל צבא נורמלי, שאינו מוכן לעשות את חייליו לסוג של קורבן שווא, על מזבח יפייפות נפש מזויפת. בהסכם הפיצויים עם ארדואן ובמשפט אזריה, העיקרון המקודש הזה הולך ונמוג. כלל ברזל מספר 2: מחבל חמוש שהגיע על-מנת לרצוח, דינו מוות. בלי אולי ובלי אבל, וגם בלי חֲבָל. למלחמה בטרור כללים משלה. מחבל פצוע אינו חדל להיות אויב נבזי. מדינת ישראל אינה חייבת לו דבר, זולת חיסולו. כך בדיוק חינך בן-גוריון את טירוני צה"ל: נתקלת באויב? אל תחזור מבלי להרוג אותו. בשנים האחרונות, ברוח ההשמאלה ושפיפות הקומה, העוברים על מדינת ישראל וצה"ל, משהו משתבש כאן. הגדרות אוהב ואויב טושטשו. כללי ברזל נשברו. לפעמים חיי אויב חשובים למדינת ישראל מחיי חייליה. חשוב שתדע זאת כל אם עברייה.