שרה ב"ק מקדישה את טורה השבועי ב
מעריב לחזון השלום של ה
מתנחלים - מדינה אחת לשני עמים. היא מתארת פסטורליה של מפגשים בין פלשתינים למתנחלים, והיא חוזה שלום;
חזון השלום שלה לא ברור לי, ומלא חורים ופרצות: האם על-פי חזון השלום של שרה ב"ק, מתנחלים ופלשתינים יקבלו כמות שווה של מים? האם לפי חזון השלום הזה, ישראלים-מתנחלים ופלשתינים יוכלו לנסוע באותם כבישים, או שהחזון הזה יתקיים לצד כבישים למתנחלים בלבד? כיצד, בדיוק, אמורה להתנהל אותה מדינה אידיאלית של הגברת בק?
ב"ק מציינת, ובצדק, כי השלום צריך להגיע מלמטה, מן העם. לשיטתה, אין צורך להמתין למנהיגים שיעשו שלום. הכל טוב ויפה, אך גם השמאל עשה זאת. אך גם אם נלך לשיטתה של ב"ק, וגם אם שלום צריך להגיע מן העם, צריך לשאול לאיזה חזון השלום הזה חותר?
כי החזון של מדינה אחת לשני עמים מחסל, סופית, את הפרויקט הציוני. כלל לא ברור אם ב"ק רואה, מעבר לכאילו-אידיליה של שיחות השלום האלו, את הטווח הרחוק...
