רבים קיבלו את ההכרעה הבריטית
1 לפרוש מהקהילה האירופית כהפתעה. לדעתי, אין כאן הפתעה אלא אי-הבנה של המציאות המתהווה בדמוקרטיות שונות במערב, כל אחת בדרכה וכל אחת במועד הבשלת התובנות המחוללות בה את החשיבה העדכנית. זה המצב באירופה בכלל ולא רק בבריטניה. זה המצב גם בארה"ב והוא משתקף היטב במערכת הבחירות לנשיאות המתנהלת שם כיום, וכזה הוא אפילו בישראל.
הציבור פונה נגד הגורמים והזרמים שהובילו את ההתפתחויות שתוצאתן היא אובדן העוגנים הלאומיים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים במדינות הלאום הקלאסיות. מה שיש, אפוא, ללמוד מהבריטים, הוא להעיז ולהעמיד בראש סולם העדיפויות את בריטניה עצמה ולא את הפוסט-מודרנה האוטופיסטית הצרפתית, שמתפוררת בפני האיסלאם ההתקפי ובאופן דומה תתפורר כנראה בפני כל קושי מהותי ומתמשך שיבוא.
בריטניה עשתה, אפוא, צעד אמיץ מאוד. אומנם לא כל הבריטים תומכים בהחלטה והרוב איננו מוחץ, אבל הגרעין הקשה של האנגלים והוולשים, שהם גם רוב אוכלוסי הממלכה המאוחדת, הם שנתנו את הטון. משמעותו של המהלך אינה טכנית-אירגונית, אלא תפישתית אידיאולוגית. הבריטים הניחו הצידה לרגע את הכלכלה, הנוחיות המינהלית והאיומים מצד הקהילה בפעולות גמול ועונשין ו"בתוצאות" (consequences), וחזרו לדון בשאלות המהות: מיהם, כיצד הם רוצים באמת לחיות את חייהם, האם הם מרוצים מהביטחון האישי והלאומי שלהם ואיזה חלק מהשליטה על החלטות אלה הם רוצים לשמור בידיהם באופן בלעדי, ובזיקה לתרבותם; ולבסוף: האם הם מוכנים לשלם מחיר פוליטי על החזרת הממלכה המאוחדת "לדרך המלך" שלה.
בהכרעתם במשאל האחרון, השיבו הבריטים באופן ברור ונתנו לעולם חומר למחשבה ברמה העקרונית ביותר. אין ספק שבהכרעה ובתגובות לתוצאות המשאל השתקפו גם זרמים נוספים החוצים כיום את אזרחי הממלכה המאוחדת - מהם השייכים להבדלי הלאומיות בין 4 הקבוצות העקריות המרכיבות את הממלכה המאוחדת ומהם הקשורים בהשקפות כלכליות- חברתיות המאופיינות ע"י השונות האידיאולוגית בין הלייבור בעל הנטיות הסוציאליסטיות לבין השמרנים בעלי הנטיות הקונסרבטיביות-קפיטליסטיות. עוד חתך ברור שהתגלה בבחירות אלה נוגע לפער-הדורות, שמצא כאן ביטוי בעובדה שמרבית התומכים בניתוק באו מן הגילאים המבוגרים יותר 35 ואפילו 40 שנים ומעלה, ומרבית המתנגדים לניתוק באו מחוגי הצעירים. נראה שעבור הצעירים הגלובליזם המספק שינוי מתמיד ומקרב אותם למעמד של "אזרחי העולם", מספק כוח משיכה חזק יותר, מאשר עבור המבוגרים, וטיבעי שכך. נטיות ההרפתקניות ודינמיקה של שינוי, גם כשהיא מלווה בסיכונים, באי-וודאויות ובויתור על עוגנים מוכרים, חזקה יותר בשלבים המוקדמים של החיים מאשר בשלבים המאוחרים יותר. בגיל מבוגר יותר מתאזנת ההרפתקנות על-ידי השפעת נסיון החיים המצטבר, ההרגלים והתובנות שלא כל שינוי או אתגר הם בהכרח לטובה; יתר-על-כן, בגיל מבוגר יותר משך הזמן והאנרגיות העומדים לרשותך לשם תיקון שגיאות חמורות, פוחת בהתמדה ואוזל במהירות.
הקהילה המדעית והארגונים הבינלאומיים מדשדשים כבר שנות דור ויותר סביב השאלה "גלובליזציה כחזות המחר" - כל העולם רשות אחת; או "גלובליזציה מבוקרת", מושתתת על עקרונות מדינת הלאום, כמבנה-היסוד של הציביליזציה האנושית. הדור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה, חיפש תשובה אירגונית שתפתור אותו מאימי מלחמת עולם שלישית. הקהילה האירופית הייתה אחת התשובות שהוצעו לכך, כשלב ביניים לעתיד לבוא. יתר על כן, הואיל ונושאים מסוימים, דוגמת שימור האקולוגיה, כלל אינם ניתנים לפתרון אלא מתוך שיתוף פעולה גלובלי מחייב, גלובליזציה נראית כבלתי נמנעת.
לכן, אם ניגודי אינטרסים, אידאולוגיות סותרות, משקעי-עבר, ודעות קדומות הם מחוללי המשברים האלימים, ניתן למתן זאת במידה רבה ע"י יצירת שיתופי-פעולה, צימצום השונויות באמצעותם והעמקתם בשלבים עד להשגת מטרת-העל; בדרך זו הלכה אירופה "המאוחדת". מול גישה זו נצבה כאמור הגישה שדגלה ודוגלת בשימור השונויות. גישה זו דגלה בניסוחים שונים בבניית מערך "פדרטיבי רופף" בין המסגרות הנשענות על מדינות לאום, שהן הכלי המיטבי לשימור אפקטיבי של השונויות. רוב הדור האחרון עסק במאבקים מעשיים ועיוניים בין שתי הגישות, ללא הכרעה. באה ההחלטה הבריטית וחידדה עוד יותר את הוויכוח. אני סבור שקרוב לוודאי שהיא מבשרת תחילתה של הכרעה במחלוקת הגדולה.
בארגון החיים הקהילתיים בעולם במסגרות יציבות, אין תחליף, לפחות כיום, למדינת הלאום. על-מנת שגם החיים הבינלאומיים יצאו נשכרים ממבנה "שיתופי רופף" בין יחידות-היסוד המדיניות, רצוי שאלה תהיינה בעלות משטר דומה ונוח להדברות. המשטר הנראה כיום כמתאים ביותר הוא, על-כן, המשטר הדמוקרטי הקלאסי
2.
דומה שההחלטה הבריטית העמידה על סדר היום עוד סימן קריאה אחד, אולי לא פחות חשוב וחזק מהקודם:
רב-תרבותיות איננה פתרון לארגונו מחדש של העולם. רב-תרבותיות אינה מושגת ע"י אידאות אקדמיות אוטופיות, אלא ע"י חיים בצוותא והתסגלות איטית וממושכת מאוד בין קבוצות חברתיות שונות, שרק אחת מהם יכולה להיות דומיננטית בכל מדינה.
תנאי הכרחי להסתגלות הוא שאין איום של הרוב על המיעוט ולהפך. את הפערים הקיימים בין מדינות מפותחות למתפתחות, לא ניתן לפתור באמצעות הגירה מסיבית של אזרחי המדינות הלא מפותחות אל המדינות המפותחות, משום שהגירה כזו מאיימת על הזהות, הכלכלה והסדר הציבורי של מדינת היעד, ואינה מאפשרת תנאים שבהם הקולטים יוכלו לקלוט והנקלטים להקלט בקבועי הזמן הנחוצים לכך.
אם יוביל המהלך הבריטי לפרישות נוספות באירופה, תהיה זו לדעתי הוכחה ניצחת למסקנות הנ"ל. ומאידך-גיסא, אם תמשיך אירופה בדרכה הנוכחית, קשה לראות כיצד תמנע פרישות נוספות, בעיקר לאור הדוגמה שתספק בריטניה באמצעות תהליכי השיקום וההסתגלות שתדגים בתקופה הקרובה. בינתיים, נראה שהיבשת מתאוששת מסימני הפאניקה הכלכלית. כשבוע אחרי "הרעש" שבו הבורסות העיקריות באירופה לעלות בעליות נכרות,
3 והתהליך עובר מהשוֹק הגדול לרלקסציה של "מאמצי-השטח" (Aftershock stresses) שחולל.
הואיל ושתיים מן הסיבות שהובילו את הבריטים להחליט על פרישה היו: ההגירה הזרה המסיבית אל תוך אירופה, כשבריטניה היא אחד היעדים המרכזיים שלה ואיומי הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, מעניין להעריך את השפעת הפרישה על שני אלה. כמדינת לאום השולטת באופן מלא ובלעדי על גבולותיה, יוטב מצבה של בריטניה משום שתוכל לנהל משטר הגירה התואם את צרכיה ורצונותיה, ללא תכתיבים ולחצים של מנגנונים זרים כאלה ואחרים. אירופה כבר הבינה שיקול זה והגיבה עליו באיום שעיקרו, הגבלת התנועה הבריטית לאירופה רבתי, על בסיס של הדדיות. מבחינת אירופה, יחמיר המצב מאוד את קשיי קליטת ההגירה לזרום אליה, משום שבריטניה היא, בין היתר, הכלכלה השנייה בעוצמתה באירופה.
מבחינת איומי הטרור, יורע מצבה של בריטניה, משום שתהפוך, קרוב לוודאי, ליעד תקיפה מוגדר וממוקד יותר. מצד אחד מותר להעריך שיחול שינוי לרעה ברמת השת"פ המודיעי והמסכל שלה עם אירופה, ומצד שני תסבול בגלל מדיניות הגירה קפדנית יותר, שעומדת בניגוד לאינטרסים של הטרור האיסלאמי האימפריאליסטי. לעומת אלה, תוכל בריטניה להפעיל אמצעים שכללי המשחק האירופים המשותפים הגבילו עבורה את השימוש בהם.
לקחים לישראל
יש המזהירים את ישראל מפני פתרונות בנוסח קונפדרטיבי עם הפלשתינים,
4 מתוך התבוננות בתהליכים שבבריטניה, אבל לדעתי טועים בכך. בסוגיית הפתרון לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, קונפדרציה היא רק רעיון אחד לפתרון מדיני מול הרשות הפלשתינית באיו"ש, וגם לו שמורות וריאציות שונות; בכל מקרה הוא איננו הפתרון היחיד ולדעתי גם לא הפתרון המועדף. לכל רעיון, גם לרעיון שתי המדינות, יתרונות וחסרונות, ושיקול רציני של הלקחים ממקרה בריטניה, מחייב, בראש ובראשונה, לבחון עד כמה דומה המקרה הבריטי מול אירופה למקרה הישראלי מול איו"ש:
ראשית, לדעתי,
הדמיון מזערי אם הוא בכלל קיים.
שנית, יחסי בריטניה עם אירופה אינם של קונפדרציה טיפוסית. ביסודם הם יחסים של שיתוף כלכלי שבהדרגה, ולא כל כך לרצונה של בריטניה - בלשון המעטה - התגלגלו להשתלטות הדרגתית של מוסדות השוק על יותר ויותר פונקציות של המדינות העצמאיות של הקהילה, וניטרלו אותן. דחפו למגמה זו חוגים שביקשו לקדם אירגונים רב-לאומיים ורב-מדינתיים גדולים, כתחליף למדינות הלאום הטיפוסיות, שהן אבני הבניין של המערכת הלאומית והבינלאומית הקיימת. במדינה כבריטניה, בעלת מסורת עצמאית של קרוב ל-1000 שנים
5 (תחת משטרים שונים, כמובן), הדבר הפך לבלתי ניתן לעיכול ע"י תושבי הממלכה, וסייע לגיבוש ההכרעה שבאה לידי ביטוי במשאל-העם
6.
שלישית, קונפדרציה במקרה הישראלי-פלשתיני, אינה יכולה להדמות למציאות בין בריטניה לקהילה האירופית - יחסים בין דמוקרטיה עצמאית ותיקה לבין ארגון על-מדינתי חדש ומסורבל - מפני שאיו"ש, מטעמי ביטחון לאומי של ישראל, לא תוכל להיות עצמאית לחלוטין אפילו יום אחד. מבנה והיקף ההגבלות שיוטלו עליה בכל צורה של הסדר, למעט הסדר-הרפתקני ושערורייתי מן הסוג שהציעו הרצוג, אולמרט ולפניהם שרון בעזה, ימנעו עצמאות אמיתית מן הישות שתקום, יהיו שמה או הגדרתה הפורמלית אשר יהיו.
רביעית, הגירה קיימת בכל מצב שבו בין שתי מדינות סמוכות מתקיים אי-שוויון חמור ברמת החיים, בחופש האישי, באיכות החיים ובאופי המשטר. גם כיום, לפי אומדנים שונים, חיים בישראל כ-300 אלף מהגרים בלתי-חוקיים - רובם המכריע משטחי איו"ש, שישראל טרם "מצאה פנאי" לטפל בהם. נסיונות הגירה אינם נובעים רק או בעיקר מאופי ההסדר המדיני הדו - צדדי. כאלה
היו ויהיו בכל הסדר, אלא שבמסגרת הסדר, חובה למסדם ולנהלם. כל הסדר ישראלי-פלשתיני חייב לכלול בקרת-הגירה בדוקה וקפדנית ביותר עם כלים ואמצעים חזקים לאכיפתה המוחלטת. כמו-כן, תתחייב בכל מצב מדיניות קפדנית של תנאי הענקת אזרחות למהגרים ודרישות הבסיס לכך. תקדימים אירופיים דווקא יכולים להקל פוליטית על ישראל.
חמישית, בין אם ההסדר ייקרא קונפדרציה, פדרציה, אוטונומיה או "שתי מדינות לשתי אוכלוסיות", (לא לשני עמים, משום שרוב העם הפלשתיני על-פי הגדרתו העצמית, נמצא מחוץ לאיו"ש, בעיקר בירדן וימשיך להימצא שם בכל הסדר).
הסדר, כל הסדר, יהיה חייב לתת תשובות טובות ולטווח ארוך לכל הסוגיות הנ"ל, ואם יכשל בכך, לא רק שלא יביא שלום וסדר משופר לאזור, אלא שהוא עשוי לחולל את הנוראה במלחמות שידענו.
אידיאולוגיות יפות ניתן להגות חדשים לבקרים - הנייר סובל הכל, בני-אדם לא. אף מדינה לא תבחר במודע להתאבד, זאת בעיקר הוכיחה הפעם בריטניה, כשאמרה "לא" לטרור, להגירה פראית ולסיכון דמוגרפי, לשיבוש כלכלי חמור או לטישטוש תרבותי ודתי קשים. המרכיב החיוני להצלחת שילוב בין אוכלוסיות - במיוחד אוכלוסיות בעלות ערכים ומסורת מושרשים עמוק ומנוגדים - הוא קצב התקדמות איטי מאוד והרבה מאוד זמן הסתגלות (דורות) וסבלנות. לא מקרה הוא שהשמאל הקיצוני, המנותק בדרך כלל מן העבר הלאומי-תרבותי-מסורתי-ערכי המאפיין מדינת-לאום או חלק ממנו, איננו מבין את שורשי ראקציית-הנגד לפוסט-מודרניזם ולגלובליזציה המוכללת שהיא אחת מתוצאותיו, ראקציה שאותה מדגימה בריטניה בהחלטתה, ועל כן כה מופתע ממנה.
