כל בר דעת יודע כי ימים רבים עתידים לנקוף עד אשר ייתמו ההליכים הנוגעים לגורלו של
נוחי דנקנר, לחסד או לשבט משפטי. אבל ההרשעה בערכאה של היום היא הלכה גם אם עדיין אינה מעשה.
היא הלכה לא אף על-פי ולמרות שהיא נסיבתית, אלא מפני שהיא נסיבתית. כך בעיניי, הדיוט בענייני משפט, אזרח מן השורה החי את הארץ הזאת על-פי קני המידות והערכים שבשמיה מעל, ומאמין כי הם נעלים מן החוקים ומן הדינים המתכוונים והשואפים אליהם מן הארץ, אבל לעולם אינם מגיעים עד לגובהם.
מה שחדש ומטלטל הוא שהנה נפסקה הלכה ששועים השולטים בצמתים בהם נפגש האזרח עם מדינתו ושם, בזהירות מופלגת, מלווים במיטב הייעוץ החכם של בקיאים ברזי רזיהם של סעיפי סעיפיהם של ספרי המותר והאסור, הם מסיתים מן האושר הציבורי יותר ממה שמותר אפילו לקטרי המשק ופחות ממה שמגיע לקרונות, בלי לעבור על-אף לא חוק אחד נושאים באחריות פלילית. היא מובחת מפני שהיא מסתברת. הנה בא שופט בישראל ואומר אכן, אין לשופט אלא מה שעיניו רואות,ואם רואה נסיבות גם במקום בו אינו ראיות, הנסיבות - ההיגיון הקושר כוונת מתכוון ערומה ומוסווה היטב האחת לרעותה כדי פקעת של עוון, הן לא פחות עובדה מאשר העובדה עצמה.
ההרשעה הנסיבתית הזאת הופכת בעיניי להרשעה של תרבות שאומצה אצלינו בעשור ומחצה האחרון בה התמסרה החברה לרועי ממון והפכה לעדר הרובץ לרגלי גוזזיו כאילו לכך נוצר. אין זרקור של ראיות על גוזזי הצאן, ואין - לבד מעמי ארצות בוטים וגסי רוח - להקות מטיפים המאשימים את העניים בעוניים, אבל הנה בא המשפט הזה ואומר בקול צלול ומהדהד כי הנסיבות מוכיחות כי תוצאה של נישול הכלל לשם העשרת השוע בקהל השועים חבריו, היא עצמה ראיה מרשיעה.
מי יכול להיות אדיש למשתמע מהרשעה מעין זו, מי יכול שלא לתבוע מן הקברניטים ומן העומדים על גשרי הפיקוד ומכל המלחים הסרים לאדנותם של קציניהם ומכל המפליגים בספינת המדינה הנהדרת הזאת, להשליך עוגן לרגע של חשבון נפש ואמת בטרם יצא להפליג לנסיבות אחרות.
נוחי דנקנר עמד לבדו בדין. הנסיקה העולה על גבהים עליהם מגיע הדמיון מדד את המעמקים של התהום אליה צנח והזיזים האסורים בהם אחז כדי לעצור בעד נפילתו. הוא נדון. הוא נאשם. הוא עתיד ליתן את הדין אם יורשע גם בערעור. אבל אל נא נהיה כצופים בדרמה אישית. לא נוחי לבדו עומד בדוכן. עומדת תרבות שלימה לתוכה הודחנו כולנו, ונוחי ניצב שם כנציב אזהרה בדרך לסדום בה כנראה הלך ובה לא הלך לבדו.
