מה לא יעשה סוכן כזה על-מנת לשרוד, ובמיוחד כדי לקבל "טיפ" של מידע, וכתובות של מועמדים לרכוש את הסחורה הבלתי מבוקשת ולמעשה חסרת הערך!!! הם מוכנים לרדת לשפל המדרגה ובלבד שמנהל המשרד ייתן להם "ליד" - רמז שיאפשר להם למכור ולקבל את שכר התיווך. כדי להצליח במקצוע עתיק זה, דרושה שפה חלקלקה, כושר דיבור נמרץ, והעיקר - שכנוע עצמי שידביק גם את הלקוח. וכדי להדגיש עובדה זו, דייויד מאמט משחיז את עטו, ומשתמש בכישורי עריכת הדין שלמד, ובמה שאביו האמיתי הדריך אותו בילדותו: לתת חשיבות עליונה למילים. בזכות זה, הוא צולח לכתוב מחזות שבהם השנינות וחדות הלשון, גם אם טבולה במילים גסות, מגיעה לשיא האפשרויות הגלומות בה. למעשה, חייו של מאמט היו רצופי סבל ומרורים. הוריו התגרשו כשהיה בן 10, ובהמשך סבל מאביו החורג שאמו נישאה לו. שם המחזה מורכב משמות שני אתרים שהמשרד מטפל במכירתם, לא תמיד בהצלחה. גלנגרי - הוא שם האחד, וגלן רוס - השני. מחזה קודם שלו שעלה בהבימה לפני כמה שנים - "רומנטיקה", הפיל את הקהל מצחוק, הודות למשחקי המילים, לשנינות ולבדיחות הדעת, כאשר מוני מושונוב גילם בו את השופט המטורלל והסנילי, ואת מזכיר בית המשפט גילם בגאוניות מופלאה רודי סעדה, בוגר סטודיו יורם לוינשטיין. גם הפעם, ב"גלנגרי גלן רוס" דרושים קשב והאזנה מוחלטת לחילופי המילים ולחידודי הלשון שמאמט כה אשף בהם, כדי להכיל את המחזה ורוחו. בחלקו הראשון של המחזה, אנו מכירים את הסוכנים, בסצנות של שלושה צמדים. בכל סצנה, דיאלוג בין שניים, בו האחד שולט כמעט לגמרי בטקסט, ורעהו מאזין בכניעה ובהסכמה לכאורה, גם אם אינו מסכים לרעיונות של הראשון הנכלולי. דביר בנדק הוא הגברתן במילים ובתחמנות, עם כושר הבעה מופלא המשכנע כל אחד, מצליח להשפיע על חברו, מוריס כהן, לערוך פריצה למשרד לו הם שייכים, ולגנוב ברוב ייאושם, את כל ה"לידים", כדי למכור אותם למשרד תיווך מתחרה בסך 5,000 דולרים, שיתחלקו בין שניהם. מוריס כהן, שחקן מלא כריזמה שמגלם כאן קורבן נפחד שבלית ברירה נענה לרעיונות של בנדק. כהן הוא כוכב סרטים וסדרות טלוויזיה משובח שהדהים במשחקו בהצגת "רעולים" המקורית שעלתה בבית צבי, עושה כאן ביכולת דרמטית כובשת את תפקיד הסוכן הנרמס, שמוכן לדבוק בכל רעיון, ובלבד שלא יישאר מובטל. נושא המובטלות באמריקה הוא הרבה יותר מאיים מאשר אצלנו, בה קיימים ההסתדרות, החוזים ואי האפשרות לפטר מהרגע להרגע, כפי שנהוג באמריקה. חרדת הפיטורים היא שמעוותת את ישותם של השכירים שם, שתמורת שכר עלוב מכורים למקצוע, ובלבד שיזכו בבונוס. כאן - זו מכונית קאדילק. צורת ההתמקחות בין המנהל (יעקב דניאל כוויליאמסון) לשאר השכירים, חושפת את רמת פגיעותם וחולשת מעמדם. דבל'ה גליקמן ממחיש בסצנה כמעט סטנדאפיסטית, את כל כישוריו וכישרונותיו עת הוא מנסה לשכנע על-מנת לקבל טיפ-ליד, ובלבד ששמו לא יימחק מרשימת הסוכנים. הוא נוגע מאוד ללב במידת הפגיעות שלו. רמי הויברגר (רומה) בקולי קולות ובחוצפה ותעוזה, מדגים כושר שכנוע הנשען חזק על הצעקות והתוקפנות שבדיבורו. את האלימות המילולית שבמחזה דומה שהמחבר שאב מדמות אביו החורג, שנהג להכות ולהתעלל מילולית בילדי אשתו, אמו של מאמט. לעומת כל ההתפרצויות והאכספרסיה שהדמויות במחזה טובלות בהן, הרי הדמות הכה מנוגדת לכל אלה, היא דמותו של "לינק", אותה מגלם ישי גולן, בתור הקונה שרכש מגרש, ומגיע למשרד על-מנת לבקש לבטל את הרכישה, בהסתמכו על שנאמר לו שיש לו ארבעה ימי עבודה כדי לבטל את הצ'ק. ההתעלמות של הסוכן מהבטחותיו, כשמתברר שהצ'ק נפדה בו ביום הרכישה, גורמת לכך שהמילים נעתקות מפיו של ישי גולן, והבעות פניו והאכספרסיה שבדמותו, גם כמעט ללא מילים - הן החלק החזק ביותר בהצגה. גם אם מאמט לא כיוון לכך, דווקא הדמות כמעט חסרת המילים, אך העשירה בהבעה כאובה ומתייסרת, דווקא היא כובשת את הלב יותר מכל הצעקות, והסערה שמתעוררת במשרד כשמגיע חוקר המשטרה (יואב בר לב). מרוב הדו-קרב המילולי בין כל הסוכנים, המנהל והשוטר, לא פשוט להבחין כשמגיח הסוף המפתיע של המחזה, בשניות האחרונות שלו, ואותו לא נגלה. משחק מבריק של כל השחקנים, שהבימאי משה נאור צלח להפיק מכל אחד את המיטב שבו, וטקסט חכם ועוקצני של דייוויד מאמט, בתרגום של יוסף אל דרור, עם מוזיקה כה משמעותית שעיצב אלדד לידור, המחדירה אוירה בדיוק ברגעים הנכונים, תאורה סטטית מדי של חני ורדי, תפאורה נאמנה לרוחו של המחזאי שעיצבה כנרת קיש, ותלבושות מהודרות שעיצב המעצב דורון אשכנזי. אף שראיתי את ההצגה לפני שנים בברודווי, בסטודיו יורם לוינשטיין ובבית צבי - ההצגה של תיאטרון חיפה קסמה לי מכולן. כנראה בזכות מקצועניותם של השחקנים, משחקם המשובח שתוזמר בידי הבימאי משה נאור, והמוזיקה של אלדד לידור שהיו לה "קול" ונוכחות ברגע שנדרש קולה.