האופרה' דולי הפנינים' נכתבה על-ידי ביזה בשנת 1863 כתולדה של תקציב קטן.תיאטרון בפריז הזמין מלחינים שקיבלו פרס רומה לכתוב אופרה עם תקציב מועט. בסופו של דבר היא הוצגה במתכונת הרגילה בתיאטרון אחר ולא זכתה להצלחה גדולה. בארץ היא הוצגה באופרה של אדיס דה פיליפ לפני למעלה מ50 שנה כאשר השתתף בה פלסידו דומינגו אז זמר צעיר לא מפורסם ששהה בישראל ושר תקופה מסוימת באופרה שלה.
האופרה הישראלית מסיימת את עונת 2016 עם אופרה זו שהיא הרבה פחות ידועה מכרמן וכמעט לא מוצגת היום בעולם.
המוזיקה יפה, העלילה סטנדרטית. שני חברים מילדות מתאהבים באותה בחורה שהיא גם כהנת דת באי ציילון. כדי לא להפר את החברות הם נשבעים להתרחק מהבחורה ולשמור על החברות.אחד מהם-נדיר שמו בוגד בשבועה והשני-זורגה הופך למנהיג המקום ועל-פי החוק הדתי הקיים חייב לדון למיתה כי פגע בערכי הדת כשהתקרב אל כהנת הדת ועשה אהבה איתה על גג המקדש.
כולם רוצים שפסק הדין יהיה מות למחלל הדת .המנהיג בראותו שהבחור הנו חברו מילדות משחרר את הזוג לחופשי וכאן נכנס הבימוי המעניין, המוזר ולפעמים מרתק של הבמאית ההולנדית לוטה דה ביר.אוסיף ואומר כי הבימוי נטה לפופוליזם ואקטואליה שזו בעצם הייתה כוונתו.
ההפקה המקורית היא של תיאטרון דר וין מוינה. הבימוי משלב בין ריאליטי ואופרה.התפאורה שעוצבה על-ידי מארושה לוי מראה רוב הזמן עיגול ענק המחולק לקומות ולריבועים(13? )בהם ממוקמת המקהלה המשחקת תפקיד של צופי טלוויזיה כאשר עלילת האופרה מתרחשת כאילו לפניהם. במערכה השנייה הייתה תפאורה מאוד יפה של מקדש עם פסלים מעוצבים היטב.
הטלוויזיה צריכה ריגושים והבימוי סיפק זאת היטב. הטלוויזיה הנה מדיום עממי. הוא חייב אקשן. הטלוויזיה מספקת מה שהקהל רוצה ודורש לראות, הוא רוצה מתח, דם, אכזריות, ענין.
כאן מתגלים הפנים המכוערות של הטלוויזיה. כאשר המנהיג משחרר את זוג הנאהבים הוא עדיין אינו רואה את פני הבחורה כי פניה מכוסות בצעיף. הם הולכים וכמעט עוזבים את הבמה ואז במאי הטלוויזיה המצלמת כביכול את האופרה שהוא גם הכהן הגדול עוצר את הזוג, אומר רגע הקהל רוצה וחייב לראות את פני הבחורה, מושך בצעיף וכולם כולל המנהיג רואים את פני הכהנת. המנהיג אינו יכול כבר לסלוח לחברו ודן אותו למות.
כאן מתגלה האכזריות של הטלוויזיה ועד כמה רחוק היא יכולה ללכת עבור הרייטינג מבלי להתחשב בחיי האדם כדי לספק את סקרנות הצופים ודרישתם לפעילות ודם.
המנהיג דן את הזוג למות.האשמה על מותם נופלת על הטלוויזיה.
אין לי ספק בימוי אוריגנלי אך עם זאת הוא לא עזר לאוהבי האופרה ליהנות כפי שצריך מהמוזיקה היפה של ביזה. צוות הטלוויזיה המצלם לפי הבימוי את האופרה מתערבבים עם הזמרים ושאר משתתפי האופרה דבר היוצר ערבוביה ורק קהל מתוחכם יכול היה לעתים להבין מה מתרחש על הבמה.
מבחינה אופראית הבימוי כפי שנעשה היה מיותר .מבחינת הפיכת האופרה לעממית יותר,מקורבת יותר אלינו הוא הצליח. נהנתי מההמצאות הרבות של הבמאית, הקונספציה המיוחדת, מהחדשנות, ממסכי הוידאו הענקיים עליהם הוקרנה עבודתו שעיצב פיין רוס ומהאתנחתה בצורת ראיונות עם האנשים שהטלוויזיה פגשה בחזית האופרה ושאלה מה דעתם האים צריך להיות פסק דין מות או חופש. זכינו גם בקטע זה לראות את מנהלת האופרה חנה מוניץ המסתירה בידה את הקאמרה ומגנה, אולי, על-ידי כך על האופרה בצורתה המקורית .גימיק יפה מלא הומור אך מיותר.
ניצח על תזמורת הסימפונית רשל'צ סטיבן סלואן יליד ארה"'ב שעלה לארץ אך בהמשך החליט לחזור ולעשות קריירה ענפה בחול וכעת מגיע כאורח .הניצוח ונגינת התזמורת היו מצוינים. המהלה למרות שהייתה מפוצלת בכל התאים, הייתה טובה מאוד. אחידה, חזקה ובאופרה זו היה לה תפקיד נכבד ביותר. ניצח עליה איתן שמיסר שינצח גם על חלק מההופעות של האופרה. למרות שהמקהלה חולקה לקבוצות בחדרים השונים שירתה הייתה מלוכדת, מדויקת וטובה מאוד.
התלבושות עוצבו על-ידי ז'ורין ון בק והתאורה היפה עיצב אלכס ברוק. תרגם את האופרה כרגיל ישראל אובל בצורה מעולה.החידוש שמקרינים את התרגום הן מעל הבמה והן לצידי הבמה עוזר הרבה לראותו בקלות על-ידי כולם.
שמעתי את שני הקאסטים. המלהק לקח את הזמרים הטובים יותר והטובים פחות וחילק אותם שווה בשווה בין שני הקאסטים. לטעמי הקאסט השני דווקא שלא הופיע בבכורה היה מוצלח יותר אם כי שניהם היו טובים מאוד.
הטנור בתפקיד נדיר -רוברט מקפרסון היה טוב מאוד. באריה המפורסמת שלו במערכה הראשונה ריגש את הקהל עד דמעות. אלה וסילביצקי הישראלית בתפקיד ליילה הכהנת הייתה מעולה הן בקולה המקסים והן במשחקה.יתכן שבקסט השני בו שרה כריסטינה פאסארויו בתפקיד זה חלק מהקהל התרשם יותר מקולה הקולורטורי הטוב.
לראות או לא לראות; מוזיקה יפה, קולות יפים, בימוי שונה מיוחד וחריג שימצא חן בעיני אוהבי חידושים ומודרניזם. אני נהנתי וכנראה גם רוב הקהל.
