קַם דּוֹר הַמִּדְבַר וְשַׂם פְּעֲמָיו לָחֵרוּת
בְּדַרְכּוֹ לִכְנַעַן קִבֵּל עָלָיו חוֹק חָרוּת
צָעַד בַּמִּדְבַּר בְּבִטְחָה אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן
וְהָעָם לֹא כָּשַׁל כִּי עַל אֱמוּנָתוֹ נִשְׁעַן
כַּךְ הִפִּיל חֲתִתּוֹ עַל עַמֵּי הַמִּדְבַּר
וְהֶמָּה כַּשְׁלוּ וְאֶת גְּאוֹנָם שָׁבַר
וְהָעַם לָמַד לְהַכִּיר אֶת כֹּחַ הַהַרְתָּעָה
שֶׁבִּזְכוּתָהּ עָתִיד לְנַצֵּח כֹּל הַשִּׁבְעָה
וְאָכֵן בְּבָשָׁן יַצְאוּ אֶשׁ וְגָפְרִית וְעָשָׁן
הִכָּה הָאֱמוֹרִי מַכָּה נִצַּחַת לְאֹרֶךְ זְמָן
כַּךְ הִפִּיל חֲתִתּוֹ עַל עַמֵּי הַמִּדְבַּר
וְהֶמָּה כַּשְלוּ וְאֶת גְּאוֹנָם שָׁבַר
וּמִשֶּׁהִגִּיעַ לְיַעֲדוֹ בִּכְנַעַן נָטַשׁ הָאֱמוּנָה
וְשָׁכַח מְקוֹר כּוֹחוֹ וְאָבְדָה לוֹ הַתְּבוּנָה
מִדֵּי פַּעַם מִתְרַסֵּק הָעָם וּמִשְּבָרָיו קַם
וּמִדֵּי דּוֹר דּוֹר זֶה קוֹרֶה וְיִקְרֶה לְעוֹלָם
כָּךְ תַּשׁ כּוֹחוֹ כְּמוֹ אַנְשֵׁי הַמִּדְבַּר
הוּא שֶׁכָּשַׁל וְאֶת גְּאוֹנוֹ שָׁבַר
מעמד ישראל אצל אלוהים
לכל אורך התורה רואים אנו, שהקב"ה לא חסך שבטו מישראל, כל אימת וישראל חטאו והפרו חֻקָּיו ומשפטיו של הקב"ה. הנה בחטא העגל אמר הקב"ה למשה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם. (שמות לב/ט) רק בהתערבות משה חזר בו הקב"ה מְכַוָּנָתוֹ לכלות את ישראל. ובחטא המרגלים אמר הקב"ה למשה:
חי אני נאום ה' אם לא כאשר דברתם באזני אעשה לכם: במדבר הזה יפלו פגרכם וכל פקדיכם .... תשאו עונתיכם ארבעים שנה במדבר.(שלח לך יד/ כח,כט) ובכל פעם כשחזר ישראל וחטא, חזר הקב"ה והעניש את ישראל הן בהמתת רבים מבני העם בגלל חטאיהם של ההלכים במדבר. אולם באף מקרה לא נתבטלה הברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל. וכשנשקפה סכנה הכחדה של העם כענישה על-ידי הקב"ה, קם משה והתפלל בעד ישראל ודחה את הגזרה. כי לישראל יש מעמד מיוחד אצל הקב"ה. ישראל נבחר להיות עם האלוהים והעם בחר באלוהים אלוהיו אף על-פי שהקב"ה הִנֹּו אדון עולם ואדון כל חי בחר בישראל לעמו.
בהגיענו לפרשת "בלק", ע"ש מלך מואב, אנו רואים את בלק ירא מפני ישראל שחנה בארצו שלא ברשותו ונוהג שם כבשלו. בלק ידע כי לא יוכל להלחם בישראל, לנצחו ולסלקו מארצו, כי הרי שמע את אשר קרה
לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן, וחפש דרך יעילה לנצח את ישראל והפעם לא בכח פיזי, אלא על-ידי כשפים. לכן שלח בלק משלחת אל פתור שם נמצא נביא הגויים
בלעם בן בעור, ובקש ממנו לאור (לקלל) את עם ישראל. אף על-פי שהקב"ה לא חסך שבטו מישראל כשחטא, שלח מלאך בלעם להזהירו. הקב"ה לא אסר על בלעם ללכת לארץ מואב אך אסר עליו לקלל את ישראל. ללמדך שישראל והקב"ה כמו אב ובנו. כאשר הבן סוטה מדרך הישר, האב כועס על בנו ומתרה בו, ומשאינו נשמע לאביו מַכֵּהוּ, אך לא ממית אותו. לכן כאשר צר ואויב בא מנסה לפגןע בישראל ומסכן את קיומו, הקב"ה לא מניח שהדבר יעשה ולא נותן לישראל להימוט או חלילה להעלם כליל, הוא יעמוד לצד ישראל בעת צרה וצוקה וסכנת הכחדה כוח עלזה נאמר:
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.(שמות יד/יד)
לעתים יש ולכשלון במלחמה יש יתרון
בימינו אלה עולה בשיח הציבור מלחמת לבנון השנייה, אגב זו השלישית, כי במלחמת השחרור כשפלש צבא לבנון לגליל העליון, גורש משם על-ידי כוחות ההגנה והפלמ"ח וחזר אל גבולותיו. אנו מבכים את החללים שנפלו במלחמה משנת 2006 כי אלה שהנהיגו את העם אז, לדברי המומחים לא פעלו כמתחיב והפלישה ללבנון הייתה טעות של
שלושה "טירונים": ראש ממשלה חדש וחסר ניסיון, ושר ביטחון שאין לו מושג הביטחון ורמטכ"ל (מפקד חיל האויר) שלא ידע לחימה על פני הקרקע מה היא. ומעל לכל צה"ל לא היה ערוך מאומן ומוכן לקרב. מלחמה זו גבתה קרבנות וְסִכְנָה אֶת הָעֹרֶף בטילי האויב ששולחו בלי אבחנה על אזרחים. ברם מתברר כי תוצאות המלחמה לטווח ארוך, למרות מחיר הדמים, היו טובות ביותר. כי האויב חש נחת זרוע צה"ל שהביא להרס וחרבן בצדו, וזה מרתיע אותו שלא להתגרות בישראל. עמידת ישראל מול אויבים כה רבים קרובים סביבה ואויבים רחוקים בעולם מעוררת פחד וכבוד.
בּקָרְאֶנוּ את פרשת בלק רואים כי ישראל הפעיל כוח ההרתעה עוד לפני כארבעת אלפים שנה. בלק לא הבין איך עם המונה כשש מאות וחמישים אלף נפש שהיו עבדים נודדי מדבר גוברים על עמים גדולים ועצומים מהם. אגב מספר 650,000 נפש זה היה גם מספר הנפשות שחיו בארץ במלחמת השחרור. שהצליחו להביס עמים גדולים ועצומים מהם, וכאן נאמר:
חיל אחז יושבי פלשת אלופי אדום. בלק קלט את המסר הבין כי לישראל יש כוח מָגִּי שונה מעמים אחרים:
וַיָּגָר (פחד) מואב מפני העם מאוד כי רב הוא (כב /ג) אין הכונה למספר האנשים באמירה כי רב הוא, אלא ל"כוחו כי רב". פחדו של בלק הביאו להדבר עם מדין שונאי נפשו שנאמר:
המכה את מדין בשדה מואב.(בראשית לו/לה). לכן המסקנה ברורה מעז, ממלחמת דמים שלדעת מומחים נוהלה רע מאד, יצא מתוק יצא - כוח ההרתעה.
הטקטיקה של בלעם נגד ישראל
בלעם הוזמן על-ידי בלק לאור את ישראל למעשה להלחם של ישראל בנשקו "בפיו", אלא שבלעם בא אליו מלאך להזהירו לבל יאור (יקלל) את ישראל, והוא עשה כדבר המלאך וברך את ישראל ותאר כוחו, אלא שבשנאתו לישראל יעץ לבלק לעשות כדי להרחיק את ישראל מאלוהיו. ובכך להטותו מדרך התורה והבאתו לעשית הרע בעיני ה', כן זנה העם אחרי נשות מואב לא רק בהתחברות גופנית, אלא בהתחברות רוחנית, על-ידי נטישת האמונה באלוהי ישראל ולהמירו בבעל פעור באלילי מואב. על זה נאמר:
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור.(כה/א-ג) אין צורך בכוח פיזי כוח הנשק להלחם בישראל די אם יפורר את העם מבפנים על-ידי המרת התורה ואלוהי ישראל באלילי מואב ובנישואי תערובת. בכך לא ישאר קיום לעם ישראל, דבר שלצערנו הולך ומתממש גם בתקופתנו. כאשר מסיבות של נוחיות ואנוכיות יורדים מן הארץ ושבים להיות נודדים מארץ לארץ, במקום להכות שורשים בארץ אבותיהם אפילו גם אם כאן פחות נוח ממקום אחר ויש פחות רוחה, אבל יש יותר ביטחון כפי שהאנגלי בטא זאת: "ביתי מבצרי".
"הבלק" האירופי והאמריקני מצליחים כמו מואב לפורר את היחודיות של ישראל בעמים ואת חידוש קוממיותו בְּנָטְשָׁם את הארץ. אין ספק שביום מן הימים ימצאו עצמם או צאצאיהם נרדפים ומאוימים (ראה כיום צרפת בלגיה ואנגליה וארצות אחרות). בפרשת בלק הוכח כי הִדַּרְדְּרוּת מוסרית וויתור על הלאומיות יעשו את המלאכה בלא צורך במלחמה. לא בכדי הפרשה מסתיימת בתופעת
זמרי בן סלוא משבט שמעון, שהתחבר אל מדינית שגם היא בת נסיכים וְחָטָא עמה בפרהסיה להקניט את משה. משה ידע גודל הסכנה שאורבת לעם במעשי זימה אלה, לכן צוה משה על שופטי ישראל לשפוט את הנצמדים לבעל פעור לדון אותו ולהוציאו להורג. כאשר ברור בתורה כי אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו. דברי משה נתפרשו שלא כהלכה כפי שנוכח בפרשת פינחס של השבוע הבא.
אין ספק שכוחו של עם ישראל בתורתו ובאמונתו ובמוסריותו, טול את אלה מממנו תסכן את קיומו כעם ויאבד ויטמע בין הגויים שאינם חפצים בו. בלעם בטא זאת היטב כוחו בהיותו:
עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ולא נוהג מנהג עמים שמקדשים את הַמָּוֶת ובזים לחיים ונוטלים חיי אדם כמעשה יום יום וכמובן מאליו על סמך: כל דאלים גבר.
נַקְדִּים עַתָּה אַזְהָרָה בִּנְטִילַת נֶשָׁמָה
אֶלָּא רַק בְּמִשְׁפָּט גָּם לְאוֹיֵב מְסַכֵּן אֻמָּה
וְלֹא לְיַשֵּׂם אֶת מַעֲשֶׂה הָעֲנִישָׁה כִּנְקָמָה
לְיַשֵּׂם הַכְּלָל רַק בַּקְרָב בְּעֵת מִלְחָמָה
כָּכָה הַכְּלָל הַבָּא נִתְפָּרַשׁ
הַבָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם וְהָרְגּוֹ כַּךְ הַמִּדְרָשׁ גָּרַס
הֱוֵה זָהִיר לְבַל תֵּהֵא שׁוֹפֵט וְתַלְּיָן כְּפִנְחָס
שִׂים הֲלָכָה זוֹ כְּמפְלָט אַחֲרוֹן בְּעֵת צָרָה
וְאַל תַעֲשֶׂה זֹאת כִּנְקָמָה עַל רֶצַח שֶׁקָּרָה
לֹא לְאַמֵּץ הִלְכַת בְּנֵי יִשְׁמַעֲאֵל גָּם
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל זָרָה הִיא נִקְמַת הַדָּם
אַף כִּי הַכְּלָל שֶׁתָּקֵף לַפְּרָט תָּקֵף גָּם לְאֻמָּה
שִׂים דֶּרֶךְ הַכּוֹנְנוּת כְּאֶמְצָעִי הֲגָנָה לְתֻמָּהּ
זֶה גָּם יֵחוּדָה שֶׁל אֻמָּה וְעָם עֲטוּרֵי תְּהִלָּה
לֹא בִּכְדִי בָּחַר אֱלֹהִים בָּהֵם כְּעַם סְגֻלָּה
יַשֵּׂם כְּלָל זֶה כְּשֶׁאֵין מָנוֹס בְּעֵת צָרָה
וְלֹא לְיַשֵׂם מַעֲשֶׂה פִּנְחָס כְּשִׁגְרָה