אריק קופר מה"האפינגטון פוסט" בוחר להתייחס לסוגיית הפערים בין הגזעים בארצות הברית (לבנים לעומת לא לבנים: שחורים, היספניים, אסיאתיים ועוד) במערכת החינוך. נכון, הוא מציין בשמחה, בית המשפט העליון דחה את תביעתה של אביגייל פישר, אבל יש עוד המון עבודה לעשות.
אביגייל פישר (ולמרות השם פישר, לא יהודיה ) היא סטודנטית לבנה, אשר מועמדותה לאוניברסיטה בארצות הברית נדחתה, ואשר הועדפו על פניה סטודנטים צבעוניים (שם כולל לכל מי שאינו לבן, לרבות שחורים, היספאניים, אסיאתים וכדומה), אשר ציוניהם נמוכים יותר; היא עתרה לבית המשפט העליון של ארצות הברית וטענה לאפליה, והתביעה שלה נדחתה. ביני לביני אירעה סאגה מעניינת, כאשר השופט (ממוצא איטלקי) אנת'וני סקאליה, טען שהשחורים מוכשרים פחות ללימודים. הוא נפח את נשמתו בעיצומו של המשפט, בסוג של צחוק גורל קרמאתי (?). בסופו של יום תביעתה נדחתה, ואסכולת האפליה המתקנת של מיעוטים גזעיים נצחה.
אריק קופר מרוצה מן התוצאה, אבל לא מסתפק בה. הוא מבקר את השיח הציבורי, של לבנים שטוענים שהם "עייפים מכך שהכל נסוב סביב הגזע" (מזכיר במשהו את האשכנזים כאן, אשר מבקשים מן המזרחיים להפסיק לשחרר את השד העדתי).
קופר מסביר כי בין אם נכחיש או נודה בקיומה של בעיית גזע, היא שם. הוא מציג נתונים סטטיסטים, ולפיהם, אפרו-אמריקנים מקופחים במערכת החינוך, סובלים מעוני בשיעורים ניכרים יותר מאשר לבנים, ויש להם ייצוג נכבד בבתי הכלא, חרף שיעורם הנמוך בקרב האוכלוסייה.
בעיית הגזע קיימת, לדעת קופר. הארגון שהוא נציג שלו, מעודד מורים ואנשי חינוך להאמין בכל התלמידים, כולל במיעוטים הגזעיים. שינוי הגישה של המורים, לדעתו, תוביל לאמונה רבה יותר של תלמידים צבעוניים בעצמם, וזו, בתורה, תוביל להצלחה אקדמית, כזו שתמנע את הצורך ברגולציה מדינתית ומשפטית הידועה כ"מדיניות אפליה מתקנת".
הדיון הזה מעניין, כי הוא משליך עלינו. בדיוק עכשיו מערכת החינוך מכניסה תכנים חדשים למערכת החינוך. כאלו שמתייחסים בכבוד לתרבות המזרחית, ואשר מתקנים את העוול שיצרה מפא"י, חסידת כור ההיתוך, אבל כור היתוך בהטעמה אשכנזית.
בכל זאת, לטעמי, עולה כאן שאלה, שעלולה להישמע מאוד לא פוליטיקלי קורקט: קופר סבור שהפתרונות הם שניים: עידוד המורים להאמין בכל התלמידים שלהם, שחורים ולבנים כאחד, לצד העדפה מתקנת במישור הרגולטורי המדינתי. עולה השאלה, עד כמה החינוך בבית וערכי הקהילה יכולים לתרום למוביליות אקדמית של קבוצה אתנית?
יהודים באירופה סבלו מ"נומרוס קלאוזוס" ובכל זאת הצליחו - לפחות בגרמניה - להתברג באליטה המדעית והתרבותית. למה? כי השכלה הייתה הכל עבור יהודים אירופים. בארצות הברית, קבוצות אתניות אשר מחנכות את בניהן להשכלה כערך עליון, מצליחות יותר בסולם האקדמי, ללא קשר לצבע עורם הכהה (התלמידים הסינים מובילים כמעט בכל מדד, בזכות חינוך נוקשה המחנך למצוינות אקדמית).
עורכי דין יהודיים הם שם דבר בארצות הברית, אבל מעטים יודעים כי בשנות השישים הפקולטאות למשפטים, כמו גם משרדי עורכי הדין, נהגו אפליה במועמדים יהודיים ללימודי משפטים, וכן במתמחים יהודיים בעריכת דין (מומלץ לקרוא את ספרו של
אלן דרשוביץ "חוצפה", על מצבה של יהדות ארצות הברית).
איכשהו, מסתבר שהמוח היהודי היה בשיאו דווקא כשהיינו בגולה, ובסטטוס "נרדפים". דווקא במדינת ישראל העצמאית, צעירים יהודיים כבר לא מצליחים כל כך במדדים בינלאומיים של מצוינות בחינוך. כלומר ליחס הסביבה (מורים מפרגנים ואפליה מתקנת) יש תפקיד בניודה כלפי מעלה של קבוצת מיעוט אתנית. אבל דומה כי הפעולה היא דואלית וצריכה לבוא גם מתוך קהילה: קהילות אתניות המקדשות את ההשכלה כערך עליון, מצליחות יותר.
בן קרסון, המועמד הרפובליקני לשעבר, יכול להמחיש זאת: הוא גדל בגטו בשיקגו, לאם שעבדה מ 5 בבוקר עד 12 בלילה במשק בית, ואשר התחתנה בגיל 13. היא לא ידעה לקרוא. היא אילצה את קרסון ואת אחיו לקרוא 2 ספרים בשבוע. לדברי בן קרסון, הם היו צריכים להגיש לה book report אודות הספר, והיא, שלא ידעה לקרוא, הייתה מסמנת באקראי סימנים אדומים על הדוחות שלהם, בכדי לגרום להם להאמין שהיא בודקת את הדוח"ות. בן קרסון הפך לתלמיד מצטיין, התקבל לבית ספר יוקרתי לרפואה, והפך למנתח מוח שזכה, ברבות הימים, במדליה הנשיאותית.
עם זאת, בן קרסון הוא מקרה יחיד שאינו מהווה שום סטטיסטיקה. ואפילו בתור מקרה יחיד הוא שנוי במחלוקת, משום שהאוטוביוגרפיה של בן קרסון (Ben Carson) נחקרה על-ידי עיתונאים סקרניים, שמצאו, בשפה עדינה, שהוא שקרן פתולוגי (למי שמתעניין - חפשו Ben Carson Autobiography בגוגל). הוא הפך לבדיחה גרועה של קומיקאים מצליחים כגון טרוור נוח (Traver Noah).
העניין הזה, מסתבר, יושב על חבית נפץ חברתית, לא רק בארצות הברית, אלא גם אצלנו (ראו מה קורה שרמי סדן או גידי אורשר פולטים פליטת פה אומללה ביחס לציבור המזרחי, ועד כמה מהר הם בדרך לעוף מהתפקיד שלהם ולשיימינג ציבורי). דווקא הצצה לארצות הברית ובדיקה של "מה מתרחש שם" בתחום הזה, יכולה להוסיף נקודת מבט מעניינת לדיון שמתרחש אצלנו, סביב
מירי רגב ממליצה על אייל גולן/התכנים החדשים של משרד החינוך ברוח מזרחית חדשה/וכו'.
