את הטור השבועי שלו מקדיש פרשן
הארץ צבי בראל, למלאת שנה להסכם הגרעין עם אירן. כן, זה אותו הסכם גרעין שביבי (
בנימין נתניהו) זינק לקריירה מרהיבה על גבו, לרבות נאומים בקונגרס (תוך עיצבון
ברק אובמה) וציורים באו"ם. לדעת צבי בראל, ההסכם מחזק את המתונים, והוא טוב לישראל. המשך קיום ההסכם, לטענתו, יעודד את בחירתו מחדש של רוחאני בבחירות הבאות באירן, וכל מה שצריך זה לחזק את הכלכלה האירנית. בראל כותב:
"רוחאני הוא אומנם האחרון ששואף לחבל בהסכם, בדיוק כשם שנשיא ארה"ב אובמה עושה מאמצים רבים למנוע חקיקה שעלולה לפגוע בו, אבל שניהם נאלצים לתמרן בין כוחות פוליטיים חזקים בשעה ששתי המדינות מתכוננות לבחירות לנשיאות.
השבוע הזהיר האשמי רפסנג'ני, חבר מועצת המומחים האחראית בין היתר למינוי מחליפו של חמינאי, ויו"ר המועצה לבחינת האינטרסים של האומה, כי "יש קבוצות באירן שמתחרות ביניהן על תיאור ההסכם ככישלון. הן אינן מבינות שכישלון ההסכם יחליש את אירן. הן מקריבות את האינטרסים של הלאום למען הישגים מפלגתיים וסיעתיים". בצד האמריקני חתמו 75 פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים לשעבר על מכתב שנשלח לאובמה ובו הם ממליצים "לפתח מדיניות שתרחיב את שיתוף הפעולה עם אירן ותפחית את העימותים". בין היתר הם מציעים לכונן ערוץ דיפלומטי עם אירן בדרג של סגני שר חוץ."
על-פי התיאורים של בראל, הסכם הגרעין טוב לישראל, הוא מרחיק את הקיצוניים מן התמונה, אך מה שמונע מן ההסכם להתגבש לשלב הבא, ומרוחאני להיבחר, הוא מחסום שמציב בית הנבחרים האמריקני, שמקורו ביריבות פוליטית פנימית, וכן, היעדר תקציבי פיקוח מטעם סבא"א.
אין כל ספק שהערכה האופטימית של בראל ביחס לגרעין האירני, מרגיעה, אחרי עשור של איומים מצד ביבי, אשר גרס כי אנו נמצאים בנקודת האל חזור. ועם זאת, היה עדיף להקשיב להתבטאויות של פרשנים נוספים בנושא, בטרם נהפוך לאופטימיים מאד. דומה כי העיתונות הפרשנית אינה מוצפת ב"עשור להסכם הגרעין", שלא כדרכה לציין חלוף 40, 10 או 5 שנים מאירועים מסוימים (ראו ערך מלחמת לבנון השנייה, חטיפת
גלעד שליט, מבצע אנטבה/יוני נתניהו, ואף המחאה החברתית).
דבר אחד מעניין בסיקור של בראל: ביבי שכנע אותנו שעם האירנים אי-אפשר לדבר, כי הם עם של פנאטים שחושבים רק על גמול של 72 בתולות בעולם הבא. מן הסקירה של בראל נראה שהאירנים הם בני אדם ממש כמונו, ומעניינים אותם דברים כגון יוקר המחיה, אחוז האבטלה במשק, וכן הסיכוי של בוגרי אוניברסיטאות לקבל משרות, וגם, השכר המושחת של הבכירים;
זה בהחלט שדרוג בתדמיתם של האזרחיים האירנים, להבדיל מההצגה החד-צדדית של תומכי הפצצת אירן, כאילו מדובר במיליוני פנאטים שלא אכפת להם מ
העולם הזה אלא אך ורק מן העולם הבא.
כדאי להיזכר בהקשר הזה בקמפיין החיבוקים של בני הזוג רוני אדרי ומיכל טמיר, ששלחו לבבות פייסבוק לאירנים והבטיחו שלא נפיץ אותם, ובתמורה, האירנים שלחו אלפי לבבות בחזרה. על-פי התחזית האופטימית של בראל, אם ארצות הברית תחזק את המתונים באירן, קמפיין האהבה הדביק הזה עוד יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
