את הטור השבועי שלו ב
ישראל היום מקדיש
דן מרגלית, כהרגלו, לנושאים שונים, אשר בכל אחד מהם הוא נוגע 'נגיעונת' הומיאופטית: לגבי חוק העמותות, הוא טוען כי ישראל יורה לעצמה כדור ברגל, ומקוממת עליה בכך גם מדינות אירופיות שאוהדות אותה;
לעניין עמונה, טוען דן מרגלית, כי לא כדאי להמתין לרגע האחרון, כי זה יגמר ברע, אך אני שואלת, כיצד ניתן לדבר עם אנשים שמאמינים באופן חד-צדדי בצדקת דרכם, והגם שפלשו לשטח פרטי של פלשתינים, רואים את עצמם כ"קורבנות" כאשר הם מתבקשים להתפנות?
מרגלית מבקר גם את הרשות לשיקום האסיר, שהתהפכה בנושא קצב: או שהיא דורשת שהאסיר, וכל אסיר, כולל בוזגלו, יודה ויתחרט, כתנאי לשיקום מחוץ לכותלי הכלא, או שלא: אבל שלא תתהפך בעניין קצב;
דווקא את היועץ המשפטי ל
ממשלה,
אביחי מנדלבליט, דן מרגלית משבח: נקיטת הלשון העדינה "בדיקה" ביחס ל
בנימין נתניהו, היא המעשה הראוי, לדעת מרגלית, אשר כמוהו הליכה יציבה וזהירה על חבל דק כשמתחת חבית נפץ פוליטית. מרגלית כותב:
"הוא שומר את הבדיקה "קרוב לחזה", ומלווה אותה בתדירות גבוהה. יש בחומר הנבדק מידע שהותיר אחריו
יהודה וינשטיין, אבל רובו הגיע בחודשי כהונתו של מנדלבליט. גם לא מדובר בנושא אחד אלא בכמה עניינים. שותפי הסוד הם מנדלבליט,
שי ניצן, אלי אברבנל ונורית ליטמן, ומטעם המשטרה כמובן רוני אלשיך ו
מני יצחקי, וההכרעה בין סגירת התיק לבין עליית המדרגה לכלל החריקה רחוקה. לפי שעה החלה העדת המעורבים".
השפה הזהירה שננקטת, "בדיקה", לא מבשרת טוב לכל אנשי השמאל אשר ישבו ביציע וייחלו שהפעם זה מה שיפיל את ביבי. יש להמתין לפרשייה הבאה או לבחירות הבאות. מי שנואש במיוחד יכול לקוות שאובמה יותיר לנו מתנת פרידה בצאתו מן הבית הלבן, בדמות הימנעות מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון המגנה את ההתנחלויות. או שיהיה פה V16.
