הגרעין האירני יגיע באיחור, ובגדול

את טורו השבועי בישראל היום, מקדיש יעקב עמידרור לגרעין האירני. לטענתו, ההסכם עצר את ‏היכולת הגרעינית של אירן לטווח הקרוב, אך בעוד 15 שנה, עם תום תקופת ההסכם, יכולתה הגרעינית של ‏אירן רק תתעצם; לא מדובר, הוא טוען, בביטול הקץ, אלא רק בדחייתו. ובעוד 15 שנה, הוא טוען, היכולת ‏הגרעינית של אירן לא רק שתשתדרג, אלא היא תתקיים על-רקע לגיטימציה בינלאומית.‏ לדעת עמידרור, ארצות הברית הייתה צריכה, וגם יכלה, בזמן אמת, לדרוש מאירן הרבה יותר, כי אירן ‏היא זו שהייתה זקוקה להסכם, כשהסנקציות הכלכליות סגרו עליה מכל עבר. כעת ידה של אירן על ‏העליונה. עמידרור כותב:‏ ‏ "אבל הנזק של ההסכם רחב יותר. הוא הפך את אירן למעצמה, המנסה להפוך לבעלת השפעה גדולה ‏ברחבי המזרח התיכון. אין זו כוונה חדשה, אבל עתה, אחרי שהיא נתפסת כמי שכופפה את ארה"ב בהקשר ‏הגרעיני, זו אירן אחרת, בעיני עצמה ובעיני סביבתה. זו אירן המתחזקת והולכת: צבאית - בזכות רכישת ‏כלי נשק חדישים, כלכלית- בגלל ההשקעות הגדולות בה וחוזי רכש גדולים עם מדינות העולם, ומדינית- כי ‏היא בעלת חסינות בעקבות ההסכם וכי יש בידיה כסף רב יותר לממן את שליחיה, מחיזבאללה ועד חמאס".‏ עמידרור סבור שישראל עדיין צריכה לשקול תקיפה באירן, וזאת בנסיבות שבהן ארה"ב לא תעשה כן, או ‏לחלופין, לנסות לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל הבא בארצות הברית, בכדי למזער את תוצאות ההסכם. ‏ לעניות דעתי, לא ברור שיהיה עם מי לדבר בממשל החדש: המפלגה הדמוקרטית בראשות הילרי קלינטון ‏פנתה שמאלה, בין היתר, בעקבות השפעתו של הסנטור היהודי ברני סנדרס, ולא ברור באמת מהי האג'נדה ‏של המפלגה הרפובליקנית, חרף ההצהרות הפרו-ישראליות של טראמפ, כאשר האינדיקציות מראות כי ‏גישתו בדלנית, בכלל. ‏