מבחינת הטיפול בעורף, הייתה מלחמת לבנון ה-2 כשלון משמעותי, הן ברמת המדיניות הממשלתית והן מבחינת ביצוען היעיל של החלטות אד-הוק שהתקבלו תוך כדי המלחמה: החל מפינוי ישובים וכלה באספקת צרכי התושבים שנותרו במקום, אם מסיבות אידיאולוגיות, ואם משום שהתקשו להתפנות בכוחות עצמם. תפקוד חלק מהרשויות המקומיות היה מתחת לכל ביקורת והבילבול במערכת הממשלתית התומכת - פיקוד העורף, מל"ח, משרד הפנים, פיקוד הצפון וכאמור חלק מהרשויות המקומיות - היה מטריד ביותר. מבחינה זו הייתה חיפה העיר שתפקדה בצורה הכי יעילה. עם זאת, נראה שבתחום העורף משהו נלמד מאותה מלחמה ויש שיפורים רבים ובחלקם משמעותיים ביכולות גורמי העורף לתת מענים לתושבי הצפון במקרה שיתפתח סיבוב לחימה נוסף. אולם, ההערכות האופטימיות עדיין טעונות הוכחה ויש לזכור שבעימות נוסף לא רק הצפון יהיה תחת אש מאסיבית. השיח הציבורי המתרחב על פינוי מאות אלפי תושבים מבתיהם במקרה של עימות גדול נוסף עם חיזבאללה, מוכיח לטעמי שני דברים: א. חיזבאללה לא באמת מורתע מישראל, ותרחיש לחימה כולל ומורכב נמצא במקום גבוה מאוד על לוחות התכנון הצה"ליים. ב. ישראל משלימה ומפנימה גישה המקבלת "בשלוות נפש", את האפשרויות שמלחמות עתידיות תכווננה בעיקר נגד העורף האזרחי. אני רואה בחומרה רבה גישה זו
העושה פלסתר את כל רעיון ההגנה העצמית, הריבונית והאפקטיבית שלנו. דומה, שבקרוב נחליט לשלוח את האזרחים המבוגרים ואת הילדים הצעירים והלא חמושים, להגן על פאר הנוער שלנו המשרת בצה"ל או באמצעי התקשורת או בלימודים בחו"ל, או השד יודע היכן. זו שערורייה ופשיטת-רגל לאומית, ואולי הכשלון המושגי הגדול ביותר שקבעה מלחמת לבנון ה- 2 בתודעה הלאומית שלנו. אוי לנו אם יתממשו תרחישים אלה בפועל!
מבחינה צבאית הייתה המלחמה כשלון לפי מספר קריטריונים קריטיים: המשגה החמור ביותר הוא
שצה"ל לא השכיל להפסיק את ירי הרקטות של חיזבאללה במשך 34 ימים ברציפות, בהם נורו בממוצע כ-140 רקטות מסוגים שונים ליום, על כל שטח הגליל עד קו חדרה-עפולה. צה"ל גם לא הכין ולא מצא תחליף יעיל לחוסר היכולת של חא"י לנטרל את הרקטות הבינוניות והקלות ואת הפצמ"רים כבר בתחילת המלחמה (הדברים חזרו אחר כך וכמעט באותו אופן בשלושת העימותים הגדולים מול חמאס בעזה, משמע - אצלנו הלקח גם לא נלמד; ואילו אצלם - נלמד היטב).
כוחות היבשה הוכנסו למערכה באיחור רב, בחוסר תכנון וניהול אפקטיביים והונחו בפעולתם בצורה רשלית ובסדר פעולות בלתי-רציונלי וחסר עיקביות ותכלית. אמירתו של שר הביטחון דאז, פרץ,
שאין להכנס לבוץ הלבנוני, איפיינה שגיאה מושגית (conceptual) כבדה, שהיו לה השלכות שליליות על כל ניהול המלחמה. הנחיית ראש הממשלה, אולמרט, להמשיך בהתכתשות עם חיזבאללה במשך שלושת הימים האחרונים העקובים מדם
1 ללא תכלית של ממש (חרף טענתו שהמטרה הייתה לשפר את החלטת מועה"ב 1701), הייתה המשגה הבולט השלישי.
הפן המדיני נוהל גם הוא ברשלנות רבה. תחילה קבלה ישראל מארה"ב רוח גבית לפעול ככל שנראה דרוש לה. אילו החליטה מראש להכות את חיזבאללה מכה כוללת ומרחיקת לכת, יכלה לשנות את המציאות האסטרטגית לאורך גבול לבנון, במחיר הרבה יותר נמוך מששילמה ועוד תצטרך לשלם בסיבוב לחימה נוסף. יש סימנים שתוצאות המלחמה ואופן ניהולה על-ידי ישראל, הביאו להערכה מחדש של ארה"ב לגבי יכולתה של ישראל לשמש גורם מייצב באזור, זרזו את קבלת החלטת מועה"ב 1701, שמנעה מישראל דה-פקטו להשיג את היעד החשוב יותר של מלחמה מסוג זה -
שינוי תודעתי ושינוי מצבי לאורך זמן.
יותר מדי אינטרסנטים מנסים, ללא הצדקה וללא צורך, ליפות ולטייב את אופן ניהול המלחמה ותוצאותיה - זהו נסיון נואל לשכתב את ההיסטוריה. יש בכך שפע של צביעות ונכלוליות ומידה רבה של סיכון לכשלים עתידיים חמורים יותר. 40 שנים למבצע המפואר של אנטבה ו-10 שנים למלחמת לבנון ה-2 הכושלת, נופלים בסמיכות תאריכים. נסיון להעמיק חקר בשני האירועים - מה הניע אותם, כיצד הופעלו ופעלו, ומה הביא לפער כל כך גדול ביחס לתוצאותיהם, הינם שעור מאלף וחשוב מבחינה היסטורית ולאומית. אילו הייתי צריך להצביע על מאפיין מרכזי אחד, הייתי אומר: "
רוח הגייסות"; הגייסות במובן הרחב ביותר והחיובי ביותר של המושג.
