סופרת ומשוררת אמרתי, בתחושה של הבטחה, והספרון הצנום והנעים הזה אכן כתוב בפרוזה שמביאה משב לירי בקורא. פרוזה שנפש של משוררת כותבת אותה. ואמרתי גם שזה ספרון צנום, אך כך יאה לו. במיוחדות שלו, בשורות ובמעמדים הקצרים שהוא מביא לנו כדי שנריח אותם. פרוזה שנושמת ליריקה אינה יכולה להרשות לעצמה להתארך מעבר למידתה. לאחר הכול, כל הסיפורים כבר סופרו ונותר טעמה ומידתה של הרקיחה שהמחבר או המחברת רוקחים. טל איפרגן באה ורקחה את רקיחתה.
אם איני טועה אני מלווה את טל מזה שלושה ספרים: מספר שיריה "קפה הפוך בלי קצף", דרך ספר השירים "קינת הטל", ואחר כך ספר הפרוזה הראשון שלה "לקרוא עיתון מול הרוח". אני יכול לומר לאחר כל זאת, שאותה רוח שהייתה לה היא שמובילה אותה, וכי נראה שכבר רכשה את סגנונה האישי שהתפתח ונעשה מזוהה אתה - בתולי משהו, פגיע משהו, רך ופריך משהו. לירי ועשיר ביטוי בהחלט גם בלי מילים מכבירות, אלא בהדים שבו, בהדים שבן.
על העטיפה מצולם זוג נעליים קלות כחולות, שיכולות להתאים לטיול לאורך החוף, אולי אפילו להיכנס עמן לשכבת המים הרדודים שמגיעים ללטף את החול בטרם ייסוגו חזרה. הן מונחות שם, לא מופקרות, לא מושלכות, רק מחכות לזוג רגליים שהלכו ללחך את החול, ואז ישובו. יפָה לספר העטיפה הזאת, בעיניי יש בה איזו סימבוליות. יש במראה הזה ובמחשבה הזאת ליריקה מסוימת שרוצה להיוולד, ששייכת לעדשת העין של מי שצילמה. כל אלה גורמים לריחו של הים לטפס אלינו, כך גם המים המתחנפים מתחת לצמד הנעליים וכמובן שמו של הספר, ה"ברבוניות" הקטנות והחביבות. כמוהן כמו הספרון הזה, המעוצב נכון. לאחר הכול גם תוצר של רוחַ צריך אריזה שתנגיש אותו לקורא.
אומר כאן כיודע דבר: יצירה קצרה אינה אות ללידה קלה. בכלל לא. אבל ייתכן שכותבה או כותבתה נרגשים יותר מפרח אחד יפה וריחני יותר מאשר זר צפוף שיעמוד על שולחנם - ובאותה עת גם אינם רוצים לצאת לריצה למרחקים ארוכים. ייתכן, אני אומר, בתחושה שאני די צודק. לפי כך אומר עוד שהסיפור בספר מובא כפרחים בודדים, בנשימות קצרות, אולי עמוקות אבל שבויות עצמן, בפרקים קצרים מאוד שמשתדלים להעניק חשיבות לכל נשימה. סיפור פואמי שטעמו נבנה מלגימה ללגימה.
ובכל זאת אנחנו מדברים על איש פשוט. זה גיבור הסיפור. לא על אדם מיוחד במינו. כמו לומר לנו שהחיים אינם מקרים מיוחדים, אבל באותה מידה גם אדם פשוט יכול להפוך פתאום מקרה מיוחד. שניהם אנשים פשוטים שאף לא היה נחוץ לה למחברת להמציא להם שמות. הלא הם סתם אנשים פשוטים. אולי מקרים דהויים של החיים. כך "איש פשוט" מתגלה למספרת שלנו יום אחד באקראי, בסתם יום פשוט, אך הנה נחרתה דמותו בתודעתה באופן שעשתה אותו מיוחד. דברים שפורצים לתודעה והולמים בהפתעה. הם חדלים להיות פשוטים אז, גם האיש וגם הילדונת. כך שביום אחד שהתחיל פשוט וסתמי המספרת שלנו מתאהבת.
ומדוע ולמה ברבוניות? האם הימים נעשו קטנים כאלה, נעימים כאלה, כמעט לומר אכילים כאלה? אחד ועוד אחד מבלי להכביד, אלא רק לשמח ובמקרה זה גם להכמיהַ את הלב? ואכן הלב כמיהַ, מסתבר. כי ה"ילדונת", כך היא מכונה בסיפור, "רק דפקה בדלת המשרד ובקולה שאלה האם מותר לה להיכנס. האיש הפשוט חייך בסקרנות, הדליק את פתיל הניצוץ האלוהי שבה, וזו נדלקה. כזאת ילדונת." (עמוד 13) "וכל הזמן שבא לאחַר, ושוב הם היו יחד ולחוד, ללא שעון ולזמן מדוד, תקתק המחוג בתוך הנשמה שלה, של ילדה קטנה. נשמה שנקשרה, איכשהו, לנשמה שלו." (עמוד 14) - וכשהוא מגיש לה תותים בטיילת, הרי "כל השנים שעמדו ביניהם והפרש הגילאים, הפערים, לכל אלה לא הייתה חשיבות כמו לתות ועוד תות." (עמוד 20)
כך מתחילה אהבתם של "איש פשוט" ושל "ילדונת". בבוקר פשוט של יום פשוט, אך כמה מפתיע. "היא בהחלט לא ידעה אם מותר לה להיקשר לזה...אבל ברדת הלילה, ובאותה נשיקה ראשונה בינו לבינה, שם, מול כל הכוכבים שהיו לשמים להציע, ראשה הסחרחר של הילדונת כבר היה כל כך הלום. ולא מיין." (עמוד 21)
"איש פשוט" אהב את הים, ואולי הים אהב אותו. "ילדונת" אהבה את שניהם. ושניהם אהבו ברבוניות זהובות שהיו אופים לאחר מכן בתנור, בעוד הוא "היה מנשקה ברכות שאין לה תחליף, והיא הייתה שוכחת את כל אשר לא רצתה לזכור." (עמוד 23)
כך הם הדברים, אלא שאיני צריך לספר את הסיפור. די בהצגתו. טל כותבת בדרכה ואינה צריכה נוסח של אדם אחר לסיפורה. כיצד נמשכת, כמה נמשכת ואם אכן נמשכת אהבתה של ילדונת ל"איש פשוט"? האם עובדת אי-נקיטתה בשמו באה להגן עליו? לכאורה לא לחשוף אותו? אבל זה יהיה פשטני לחשוב כך. יכולה הייתה לנקוב בשם אחר. זה בוודאי בא להדגיש את התובנה הקטנה שהבאתי בתחילת הרשימה, שגם בהיותנו כמעט שקופים מתחת לשמים, ביום פשוט אנשים פשוטים יכולים להפתיע את עצמם. שהחיים הבלתי צפויים שנראים לנו צפויים ופשוטים בדרך כלל, יכולים להפתיע אותנו. להיות ימים שונים, ימים שנשזרת בם רכות מפתיעה. ימים שפועמים בנו אחרת, האור והצלילים שבם נעשים אחרים, והם מקפצים בתוכנו פתאום כמו אותן ברבוניות קטנות וזהובות שמקפצות במי הים.
אומר עוד רק, כי מי שירצה ומי שתרצה יוכלו למצוא לעצמם שעתיים נוחות ולקרוא את הסיפור המעודן הזה. שעתיים טובות. רק אוסיף כי "אי שם, בסתר לבה, פיללה ש'איש פשוט' ייצא מתוך ספר, עם ברבוניות בידו האחת וריזלינג קר בידו האחרת, בחולצה מכופתרת, הוא יגיע בזמן." (עמוד 76). בהערת אגב אומר כי יין הוא מוטיב קבוע בכתיבתה של טל ונראה שזה מטעים את חייה. ולסיום הרשימה אוסיף: הרגליים היחפות תלחכנה בוודאי את החול שעל החוף, המים הרדודים ישטפו את כפותיהן, הנעליים הכחולות תישארנה מונחות במקומון, והן מצפות לחפון את רגליה של מי שהותירה אותן שם בידען כי אלה תשובנה אליהן.
(טל איפרגן: "ברבוניות", הוצאת "עמדה" 2016, 76 עמודים)
