השבוע יקבל טראמפ, בניגוד להערכת רבים ולמרות חסרונותיו, את מינויה של "המפלגה הרפובליקנית" בארה"ב כמועמדה לנשיאות בבחירות, בנובמבר הקרוב. טראמפ מגיע מהמילייה העסקי. היה ויבחר, יצטרך למנות יועצים ועוזרים רבים לצוות הבית הלבן ולממשל בכללותו. בתחום מדיניות החוץ והביטחון, מבחינות רבות הוא "לוח חלק".
הילרי קלינטון מגיעה למועמדות המפלגה הדמוקרטית כשהיא "מבושלת" פוליטית, ונתונה בשלושה סדים: מורשת בעלה כנשיא, מורשת אובמה כנשיא, שאצלו כיהנה כשרת חוץ ותמהיל הבוחרים שיהיו תומכיה העקריים - בני מיעוטים ומהגרים, שמאל קיצוני וסוציאליסטי וקבוצה גדולה של ניאו-ליברלים בדרגות "זיהום" שונות. במורשות אלה, נושאים כסדר עדיפויות של המזרח התיכון במדיניות האמריקנית הגלובלית, הסכסוך הישראלי-פלשתיני והאימפריאליזם האירני, הם נושאים קשיחים עם מעט מאוד גמישות מחשבתית פוטנציאלית. בבחירות יכתיבו מורשות אלה את עמדותיה הפומביות, ובאם תבחר קלינטון, מורשות אלה תכתבנה את דרכה גם למעשה, לפחות בקדנציה הראשונה.
תמונת-יסוד זו, מצביעה על אפשרות וסיכוי להגיע עם טראמפ לתאום גישות ועמדות בנושאי המזרח התיכון, עוד במהלך קמפיין הבחירות, ובמידה ויבחר, גם בתקופת המעבר עד להשבעתו.
לשם כך חשוב מאוד שיגיע לביקור בישראל בעתיד הקרוב ביותר, בטרם תכנס מערכת הבחירות האמריקנית להילוך גבוה מאוד, שיתחיל כנראה אחרי ועידת המפלגה הדמוקרטית ומינויה הרשמי של קלינטון כמועמדת "הדמוקרטים" לנשיאות.
אין דומה משמע אזניים למראה עיניים, יהיה המקור אמין ומהימן כאשר יהיה. סיור בישראל, ואולי גם במדינות הערביות ה"מתונות", במטרה לשפר את האווירה, להעביר ולשמוע מסרים מכלי ראשון בכל אחת מהן, עשוי לחולל בהמשך מהפך, או לפחות שינוי דרמטי בגישה האמריקנית לאזור בכלל ולסכסוך הישראלי-ערבי בפרט.
היעד בישראל צריך להיות: הבנה טובה יותר של ההיסטוריה החדשה ושל התפתחות האיומים. הכרה בצורך להניח לצדדים לפתור את בעיותיהם בעצמם. סיוע לכל הסכם שיושג, לפי בקשת הצדדים, בין אם בדרך מדינית - שעיקרה מניעת חתרנות חיצונית, ובין אם בדרך אופרטיבית - באמצעות ערבויות או סיוע כלכלי בחסות ותמיכה אמריקנית.
בראיה האזורית, נחוץ לעבד
גישה שתחתור לייצב את האזור בארבעה היבטים: עצירת מגמות אימפריאליות מצד אירן או טורקיה. הדברת דאעש במוקדיו העקריים. פתרון פדרטיבי לסכסוך הישראלי-ערבי פלשתיני, דהיינו: חלוקה מחדש של כלל שטחי ארץ-ישראל בין התנועה הלאומית הערבית לתנועה הציונית על בסיס של גבולות בני-הגנה ושיתופי פעולה אזוריים. תוכניות שיקום כלכליות לאזור בתמיכה בינלאומית ובחסות אמריקנית. חזרה לרעיון מדינת-הלאום כאבן בניין יסודית של המערך הפוליטי האזורי, תוך צימצום ותיקון שגיאות "סייקס-פיקו".
אחת השגיאות החמורות של המערב בטיפולו בטרור הייתה ההנחה שהטרור יכול לקבל "פטור" מכל ההתחייבויות המוסריות ביחב"ל שנטלו עליהן מדינות הלאום מרצון, וגם להתנהל כמערכת מוסרית. טרור הוא אנטי-מוסרי מעצם הגדרתו, מפני שהוא עושה שימוש באלימות רצחנית וחסרת-אבחנה, כלפי אנשים שאינם לוחמים או חמושים. בצורתו הקיצונית ביותר - זו של האיסלאם הפונדמנטליסטי - הטרור הוא טוטאלי, כלומר, חותר לכניעת היריב או להשמדתו ואינו מכיר בדרכי ביניים או פשרות, אלא כשהן נכפות עליו ע"י חולשה זמנית שלו. אני משער שניואנסים אלה פחות מוכרים לטראמפ מנסיון העבר שלו, וחשיפתם בפניו חשובה לעיצוב תובנותיו ועמדותיו.
מכאן נובע הצורך במאבק כולל בטרור, שהמזרח-התיכון הוא המקור הראשי שלו כיום בעולם. מאבק על כל היבטיו ושלוחותיו מנקודת המוצא האידיאולוגית, הרואה בו פשע נגד האנושות, ועד הבאתו לחוסר-לגיטימציה כוללת ולאחריה להשבתת כושר פעולתו.
הפקרת האזור תוך השלמה או הבלגה עם מציאות הקיימת, רק תעמיק את הכאוס ותחריף את הקיטובים והעימותים. מדיניות אובמה לקתה בכך ש"תפרה" את המדיניות האמריקנית לאזור על יסודות אידאיים עם מעט מאוד זיקה למציאות ולעובדות מהשטח. ככל שניתן להתרשם מהופעותיו ודבריו, גישותיו הבסיסיות של טראמפ לסוגיות אופרטיביות, בגלל רקעו האישי והשקפת עולמו המעשית, שונות מהותית מאלו של אובמה. לכן, מה שיינטע בתודעתו בשלבים מוקדמים של עיצוב החשיבה האופרטיבית האזורית שלו, יהיה מכריע לגבי העתיד. חשוב שיבין שלא עומדת לרשות ארה"ב האופציה "לצאת" מהמזרח התיכון תוך הפקרתו לכאוס. אופציה זו תחזור אליו כבומרנג, עם מציאות קשה יותר. מה שלא יפתר באזור במאמץ עיקבי וממוקד, יעמוד כאתגר לפתחה של ארה"ב במגרשה הבייתי. אפשרות הבדלנות לגבי ארה"ב איננה קיימת כיום, משום שללא "שוטר עולמי" העולם מתפרע, ואין כיום בנמצא שוטר אחר מלבד ארה"ב; וכאשר העולם מתפרע, גם השוטר נפגע מכך.
חשיפת טראמפ לסוגיות אלה בסביבתן הטבעית, ולתגובות הצדדים לרעיונות ולדרכי פתרון ברוח האמור לעיל, יבהירו לו את מורכבות הבעיות והמשקעים, ומאידך-גיסא את מסלולי הפשרה הבאים בחשבון. באופן זה יוכל לתכנן טוב יותר את מדיניותו ואת מבנה והרכב הצוותים והמהלכים שיצטרך להפעיל באזור, ויעניקו לו יתרון יחסי בתחום השכנוע וההסברה לעמדות הישראליות.
