על הבימה הצבעונית המעוצבת בידי אלונה ווינשטיין בדירת סטודיו, שפרטיה מסמלים באילו תנאים הצעירים של היום נדרשים לגור, מתעוררת על ספה מתקפלת צעירה יפה ומקסימה בעלת זוג עינים מרהיבות - דיקלה (יעל שטולמן). היא מתכוננת ליום הגדול בו תגרום להצעת נישואין של החבר שלה אליה. כשהחבר מתעורר אף הוא, היא מתחילה במימוש התוכנית. מה שקורה לפתע הוא, שהחבר רגב (גיא עמיר) נכנס ללחץ מהמצב, ומתיישב על האסלה בשירותים כדי לסיים שם שיחת טלפון, ובטעות טראגית הוא משליך לאסלה את הטלפון במקום את נייר הטואלט. הטלפון שובק חיים, ומכאן מתחילה הפרשה. רגב נכנס לפאניקה. כיצד יתפקד ללא הטלפון הסלולרי שלו? הרי כל החיים שלו ושל כולם כיום תלויים במכשיר הקטן הזה?! בתוך כל סערת הנפש שלו, מה שגיא עמיר מיטיב כל כך להביע ולנכס את הקהל לחבר נאמניו תוך הזדהות עמו ועם המצבים, דופקת בדלת דמות של סוכנת חטובה למכירת מכשירים סלולריים (עם מיבטא רוסי כבד שעצם שגיאות הדיבור שלה מדגדגות במיוחד את בלוטות הצחוק). כיצד נודע לה שהוא זקוק למשהו חדש? מכיוון שכל מידע על חיינו כיום חשוף לכל בגלל הפייסבוק, הווטס-אפ ושאר האפליקציות.. המחיר שהיא דורשת הוא אסטרונומי. לפתע מגיח לחדר גבר צעיר, חסון ובעל הופעה בוטחת ומשכנעת. הוא גורם לרגב (תוך סצינה מצחיקה בסגנון השכנוע שלו) לעשות מינוי לכל החיים במחיר של 500 ש"ח לחודש. ועבור מה? הבחור הוא הטלפון החדש, שיא הטכנולוגיה. המגלומניות שלנו העצימה את "המכשיר" לגודל של בן אנוש, המדבר, חש ופועל במקום הסלולרים הישנים. למכשיר קוראים "חלפון 6" על משקל אייפון 6. חנן סביון, בן זוגו של גיא עמיר לכתיבת "עספור" ועוד יצירות קולנועיות רבות, הוא החלפון 6. השם כנראה מהווה צירוף להיותו המחליף של הטלפון הישן, והן הסיומת המצלצלת כמו אייפון. את הסוכנת החטובה, הסקסית והיפהפיה מגלמת רותם בלוטניק, שכמו יעל שטולמן, נחונה גם היא בקול ערב, ושתיהן מבצעות כמה קטעים בשירה עריבה, שמותחת עוד יותר את גבול הקומדיה, ולכן לשם ההצגה מצורף גם "עלאק מחזמר". במסגרת כל ההרפתקאות שעוברות על שני הגברים הצעירים בבר בלילה, כשבתור הברמנית מתפקדת יעל שטולמן, ובהמשך בדירה, מופיעה ה"שוטרת" שמגיעה באישון ליל כדי לבדר את הגברים (יעני צ'יפנדייל ממין נקבה) ואותה מגלמת רותם בלוטניק גם כן, בהופעה שונה לחלוטין. ההרפתקאות עולות על כל דמיון. סגנון המשחק המוחצן, הפרוע והמלבב של כל חברי הקאסט שהיו בעבר תלמידיו של אריק עשת כשניהל את סטודיו ניסן נתיב בירושלים, וכיום הוא מנהל את תיאטרון האינקובטור (משהו כמו "תיאטרון הספריה" שנוסד ע"י גרי בילו ז"ל כדי לקדם את בוגרי בית צבי), סגנון זה תואם את הטקסט הצעיר, הבועט והתוסס שכתבו שני הבחורים המוכשרים. ויחד, הם מצליחים להעניק ערב של תענוג וויזואלי, שנון, משחקי והגותי כאחד. לא נקלקל לכם את התענוג, ולא נמשיך לספר את עלילות הצעירים בהמשך, שסופה המתוחכם של העלילה יפתיע מאד. אך חובה לציין את עיצוב התלבושות המסוגנן הכה משמעותי של חן הוד, את העיבודים המוסיקליים הקצביים והמקפיצים של נדב ויקינסקי, את עוזרו האמנותי של הבימאי, אלי חביב, עיצוב התאורה המצוין של אדם רוטבליט, את עיצוב התנועה האנרגטי, הקצבי והמדליק של עדי זלינגר ועל הכל - את הסאטירה השנונה שמוכיחה לכולם שהתלות שפיתח הדור האנושי כיום במכשירים הסלולריים, ויתרה מכך - באפליקציות המותירות אותנו עירומים וחשופים בפני כל המציץ לפייס בוק, לפייס טיים, לטויטר וכו' - התלות הזו הורסת כל חלקה טובה בתחום יחסי האנוש, וסופה קטסטרופה. נציין שסוף המחזה כה שנון מפתיע וחמוד כאחד, שחובה לחזות במופע עצמו, כדי להינות מכל הכוס עד תומה. ההצגה תעלה שוב בצוותא ת"א ב-9 לאוגוסט וכן ב-23 לאוגוסט גם כן ב9 בערב. שאפו לתיאטרון האינקובטור, לשחקנים-היוצרים ולבימאי אריק עשת.