כשטובי מנהיגינו ביקשו להחזיר את הגולן לסורים תמורת מנעמי השלום, הם ניסו לגרות את תאבוננו בהבטחה "לנגב חומוס בדמשק" וגם - להגיע לאירופה דרך דמשק ואיסטנבול - במכונית. לו סופקו געגועיהם, את החומוס היינו ממשיכים לנגב באבו-גוש ולאירופה היינו עדיין מגיעים במטוס.
מפני שבינתיים דמשק הפכה לגיהינום וגם איסטנבול כבר איננה מה שהיתה. אבל את הגולן היינו מאבדים לנצח, כי ויתורים טריטוריאליים הם חסרי תקנה ובלתי הפיכים. יש לנו ראש ממשלה מכהן וכמה "לשעברים" שראוי להם לברך "הגומל" ולהודות לבורא עולם שמנע אותם ברגע האחרון מלעשות את הצעד הזה. היינו מסתפקים גם בסימני חרטה אחרים, אך מי ראה מעולם פוליטיקאי מודה בטעות?
הצעקה האחרונה באפנת הגעגועים היא "אזורית". שישו ושימחו: מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ בצרות צרורות, שלטונם מעורער מבפנים ומאוים מבחוץ, ועל אמריקה כבר קשה לסמוך. הביטו מסביב ולא מצאו משענת - צבאית, מודיעינית ואפילו כלכלית - זולתי ישראל, ו"כשצריכים לגנב, מורידים אותו מן התלייה"!
מתחת לפני השטח
על-פי העיקרון הזה זוכה כעת ישראל אצל מנהיגיהם לעדנה: הם מוכנים ליהנות מטובה, אבל רק בחשאי ובמוצנע, שמא יקומו עליהם ההמונים שלהם, רוויי השנאה לישראל, ויפילום. הסידור הדיסקרטי הזה פועל בהצלחה זה זמן ניכר. למשל, טורקיה אינה יכולה לייצא את סחורותיה לארצות האלה באין אפשרות מעבר דרך סוריה, ואת הבעיה פותרת להם ישראל. משאיות טורקיות עמוסות מגיעות באניות לחיפה ועולות שם על הכביש לכיוון גשרי הירדן. הרבה יותר מזה קורה מתחת לפני השטח, ולכאורה - זה הטוב מכל העולמות. הלא הטיפו לנו ללא הרף שהפלתשינים הם המפתח לכל דלת ערבית באזור, והנה - ירושלים עדיין מאוחדת, מפעל ההתנחלויות פורח, שיחות שלום אין, ואפילו יש מעין-אינתיפאדה, והיחסים עם המדינות הסוניות רק הולכים ומתהדקים!
גם כאן, איש במחנה השלום אינו לוקח אחריות על ההטעיה הזאת, שמחירה בדם ודמים לא ישוער. גרוע מזה: יש מי שכל זה אינו שווה לו, כל עוד ישראל לא 'תתקבל' באזור פורמלית, עם ניירות חתומים, גם אם מחיר החתימות הריקות האלה הוא ירושלים והמקומות היקרים והאינטימיים ביותר במורשתנו הדתית והלאומית. מכאן צמחה הקריאה האופנתית ל"ועידה אזורית", אינוס קבוצתי פוליטי, שבו ישראל, שמעניקה לערביי האזור שירותים חיוניים להם - תשלם עוד, ובכל נכסיה. מה זה? ממתי זה שנותן צריך "בתמורה" גם לשלם, במקום שישלמו - לו? ביחסים נורמליים בין אנשים ובין מדינות, ישראל היא שצריכה לדרוש מארצות האזור תמורה, אם אכן היא מיטיבה לשרת את האינטרסים שלהם, כפי שמתפרסם: מגיע לה לקבל, לא לתת! למשל, שה-"אזור" יפסיק להתערב בענייני בירתה ירושלים ושאר שטחי מולדת שלה, ואת "בעיית פלשתין" ישאיר לה ולשכניה.
ובכלל, מי הם המשתתפים בוועידה האזורית? מצרים עברה שלוש מהפכות, עמה חצוי ומי יודע שם מה יילד יום בירדן המלך אינו בטוח עוד בתמיכת המיעוט הבדווי בדרום, שהחל נוטה לדאעש, וגם מעמדו של בית המלוכה הסעודי מעורער מבפנים; טורקיה שלאחר ניסיון ההפיכה מוחלשת, חצויה ומובלת על-ידי
ארדואן לכיוונים מסוכנים. למי מהם יש בכלל ראש ל"וועידות אזוריות"? ואם כן, מי יודע, כמה זמן הם בכלל יהיו איתנו?
בשבוע שעבר, בפרשת בלק, הוצעה לנו אופציה הפוכה: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בעיני 'מחנה השלום' זו קללה ולכן נחוצות לו וועידות אזוריות, 'המחנה הלאומי' רואה כאן דווקא ברכה, זרז למצוינות. העובדות המדממות באזור - מדברות בעד עצמן.
