מערכת אכיפת החוק בישראל זקוקה לבחינת-עומק ולטילטול של כללי ההתנהלות ומדדי קבלת ההחלטות, לאור התרופפות רצינית ב"שלטון השכל הישר" בה. להלן מספר דוגמאות לאירועים מהתקופה האחרונה. ריבוי הדוגמאות מפרק זמן קצר הוא שאומר דרשנני.
קצב מול תאיר קמינר
לכאורה, שני אירועים שאין ביניהם שום קשר. במבט שני הקשר מדהים ומדאיג. מדובר בשני עבריינים, שמרצים או ריצו עד לא מכבר עונש על עבירות שביצעו תוך התכחשות לחטאיהם והתעקשות להמשיך בדרך שהביאתם למאסר. האחד: נשיא מדינת ישראל לשעבר, האחרת: חיילת צה"ל, סרבנית שירות, שריצתה מספר תקופות מאסר על סרבנותה.
עד כאן טוב ומובן: עבריין או פושע אמורים לשלם על העבירות או הפשעים שביצעו, בין אם הוא נשיא לשעבר ובין אם חיילת מן המניין; הפורמליזם של השוויון לפני החוק וענישה על מעשה הנוגד את נראים תקינים, אבל המשך סיפור המעשה - בשני המקרים - לקוי מיסודו. אצל קצב, החלטה מפתיעה של ועדת השחרורים לקצר את מאסרו בתמורה להשתתפותו בתוכנית שיקום, אחרי שחודשים ספורים קודם לכן, שללה זאת מכל וכל. שירות בתי-הסוהר "התעייף". תוכנית שקודם לכן לא באה בחשבון, הופכת לפתע, בהנף קולמוס, "מוצא של כבוד לכל הצדדים" - האמנם? בעיני זו התנהלות שיש בה חשד חמור לשחיתות ודוגמה רעה מאוד לדרך אכיפת חוקי המדינה על עבריינים מורשעים.
אצל קמינר, זהו "משחק" בכלים אחרים, אבל עם משמעויותיו דומות. לאחר כליאה מספר פעמים, במשך מצטבר של 17 חודשים, שלא הביאה שום שינוי בעמדותיה הסרבניות של העבריינית, מחליטים שלטונות הצבא לשחררה משרות - שיחרור מוקדם. הצבא מחליט "שנמאס" לו לעסוק בפציינטים קשים, ומעדיף להעבירם לטיפולן של הרשויות האזרחיות. ההנמקה שמוסר הצבא להחלטתו היא המקוממת והמדאיגה ביותר; זו גם בריחה מאחריות וגם דוגמה רעה מאוד למתגייסים אחרי, בבחינת פרס לסרבנים.
ובאותה תקופה ממש, בשעה שבחייל אלאור אזריה, הממלא את חובתו האזרחית, מתעללים שלטונות הצבא עוד לפני שנחקר מקרהו החריג ונקבעה באופן מוסמך אשמה לכאורה, כאן מקבלים "חוקי המשחק" לפתע פרצוף אחר - עם התנהלות אחרת; האם זהו מקרה בלבד?! יש בליבי ספק חמור לגבי שיקול הדעת והרגישות שהפעילו שלטונות הצבא במקרים אלה. האם מוסר השירות לחיילים משרתים ולסרבנים נגזר מכללים שונים?!
השופטת גרסטל והפרקליטים
לאחר שהחליטו הגורמים המוסמכים בישראל שלמען טוהר המידות נדרש שגם הפרקליטות, בין היתר בגלל סמכויותיה הרחבות מאוד (לדעתי רחבות מדי), תהיה נתונה לביקורת ציבורית, קמה הפרקליטות ומחליטה שהדבר אינו מקובל עליה. כאחראית על ביצוע הביקורת מונתה השופטת בדימוס
הילה גרסטל. מרגע שנכנסה לתפקיד וניסתה לבצעו כהלכתו, ובמסגרת זו פרסמה יותר מביקורת נוקבת אחת על הפרקליטות וראשיה, החלה מלחמת העולם בינה לבין הפרקליטות, שבסופה הותשה גרסטל ואולצה לפרוש. שרת המשפטים, להפתעת רבים, קיבלה את התפטרותה.
סיפור מעשה זה כפי שהוא מסופר לעיל, הינו פשטני במידה כזו או אחרת, אבל עיקרי הדברים ברורים: הפרקליטות כופפה את משרד המשפטים הממונה עליה, הדיחה את המבקרת שמונתה כחוק לבדוק את איכות וחוקיות התנהלותה, וחזרה להיות השליטה הבלעדית על דרך ניהול התביעה הכללית במדינת ישראל. שערורייה? - בהחלט. הסברים סבירים - אין. מינהל-תקין - אין. משילות - אין. פרוטקציוניזם וכוחנות - יש בשפע. חוצפה והתנשאות - יש, בשפע.
עמונה וגלי צה"ל
לכאורה, שני נושאים שאין ביניהם דבר וחצי דבר, אך במחשבה שניה יש הרבה מאוד. עמונה, יישוב ותיק שמתגוררות בו עשרות משפחות כבר שנים ארוכות. היישוב הוקם, נתמך, נעזר ופותח בסיוע הרשויות המישבות של מדינת ישראל, ובידיעה והסכמה של הממשלות לדורותיהן. בתהליך ההתיישבות לא הושלמו תהליכי ההסדרה הרגילים במלואם, בין היתר משום שבעלי חלק מהקרקע שאינו ציבורי, לא זוהו ולא ניתן היה להדבר עימם. לימים היה מי שהחליט לנצל זאת בכדי לפגוע בישוב מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים, והנושא הובא לפני בג"ץ. בדרכו המתנשאת והבלתי-מאוזנת פסק בג"ץ נגד ממשלת ישראל והמתיישבים. הפסיקה נגד המתיישבים, הסובלים העקריים ממנה, נסמכה על התנהלות נרפית והפכפכה של הממשלה. ההחלטה התקבלה חרף הידיעה שהתנגדות הבעלים של חלק מהקרקעות, שהתגלו לפתע לצורך המשפט, להסדרת ההתיישבות, באמצעות תשלום פיצויים או קבלת קרקע חלופית - נובעת מסיבות פוליטיות ומאיומי הרשות הפלשתינית. עתה עומד היישוב בפני אפשרות הריסה וגירוש התושבים מבתיהם.
פסיקה זו חורגת מפסיקות אחרות דומות בתוך גבולות ישראל, שבהן נמנעה המדינה, כעניין של עיקרון, מגירוש אזרחים מבתיהם, כאשר לגירוש עומדות חלופות אחרות. מוזר? - כן, לפחות מוזר. אני לתומי חשבתי שהחלטות אופרטיביות מהסוג שאותו מייצג מעשה ההתיישבות בעמונה, הן בסמכותה של ממשלת ישראל וכי כל אזרחי ישראל שווים לפני החוק. מסתבר שבישראל של היום, לא זה המצב. מוזר? - בהחלט!
בימים אלה היינו עדים לעימות חוזר בין הנהלת
גלי צה"ל - תחנת השידור של צבא ההגנה לישראל, שנמצאת בשליטת הצבא ומשרד הביטחון ומתוקצבת ע"י המדינה - לבין שר הביטחון. הקצף יצא על תכני שידור במסגרת "האוניברסיטה הפתוחה", שבו נדון שיר של המשורר הפלשתיני
מחמוד דרוויש, ובו קטעי שיטנה נגד יהודים, ישראלים וישראל. הטיעון הפורמלי של גל"צ היה "
חופש הביטוי" ו"החופש האקדמי", והטיעון הנגדי היה "התנגדות לחופש השיסוי" ולהתרת במות ציבוריות להפצת שיטנה פלשתינית. מפקד התחנה נקרא לשיחת הבהרה אל שר הביטחון והתקשורת ניהלה את מסע ההשמצות הרגיל שלה נגד התערבות הממשלה בתכני שידור של תחנה ציבורית. בין השידור לפגישה של מפקד התחנה עם שר הביטחון, דאג היועץ המשפטי לממשלה לפרסם חוו"ד של עו"ד בכירה במשרדו, שגרסה, שהשר אינו מוסמך להתערב בתכני השידור של התחנה שעליה הוא ממונה. מוזר? - לא! אך מדהים!! גבולות האבסורד השלטוני במדינת-ישראל מנוגדים לכל שיקולי השכל הישר. אם התחנה אינה כפופה למשרד הביטחון, מדוע היא מנוהלת על ידו ומתוקצבת על ידו? אם היא אכן כפופה לו, כיצד ייתכן שהממונה אינו שולט על מעשיה? מה המשמעות האופרטיבית של אחריות ללא סמכות?!
זו כנראה טכניקת השלטון הסודית של הרשות השיפוטית שלנו - ככל שתבין אותה פחות, כך יהיו כוחה ועצמאותה הבלתי-מוגבלות עד כדי הפקרות רחבים יותר. אבסורד? - גם אבסורד וגם מדאיג מאוד.
שלוש הדוגמאות הנ"ל הן, כאמור, קצה קרחון. מבלי לפרט כאן אזכיר עוד מספר דוגמאות בעלות אופי דומה מהתקופה האחרונה:
- מצבם של אסירי חמאס בישראל והסיפסור בגופות חיילי צה"ל ובאזרחים עצורים.
- ההזדרזות המופלאה של הפרקליטות הצבאית להגדיר עבריינים ישראלים שפגעו בערבים כ"מחבלים", ורוצחים ערבים, המוכשרים ומחונכים מזה שנים להרג ישראלים ע"י המנהיגות הפלשתינית, כ"מפגעים", גרידא.
- אולמרט וביקורי הסרק של עורכי הדין שלו - האם זהו הפרוש החדש של שוויון לפני החוק?!
- צה"ל שמגן "בחירוף נפש" על לימוד כתיבתו הארסית של דרוויש, מאיים באותו זמן ממש על רבנים שלא יורשו לדבר בפני חיילי צה"ל, משום שהביעו דעה הילכתית שאינה תואמת את החשיבה הסטנדרטית במטכ"ל.
- ההתפרעויות המתמשכות ברשתות החברתיות, לרבות עבירות על החוק (איסורי פרסום וכו) ללא תגובה הולמת.
המשך בהחלט צפוי...
