השבוע התבשרנו על יוזמה חדשה של שרת המשפטים,
איילת שקד, לקבוע אגרה להגשת תביעות ייצוגיות: 50,000 שקל לתביעה בבית המשפט השלום ו-62,000 שקל בבית המשפט המחוזי. כיום, הגשת תביעה ייצוגית פטורה מתשלום אגרה, על-מנת לעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות ולמנוע חסמים המונעים נגישות להליך המשפטי.
נראה, כי ההצעה של השרה שקד הועלתה מבלי שנערכה עבודת הכנה מקצועית ויסודית, אלא הופרחה לחלל האוויר כבלון ניסוי, אולי מתוך מטרה למקד את הביקורת בסכום האגרה, ולהפחיתו בהמשך לאחר גל הביקורת הראשוני. אולם עצם העלאת הצעה כה מנותקת מהנעשה בשטח וחסרת מידתיות, מעלה תמיהה על המניעים ועל זהות הגורמים שעומדים מאחורי הצעה שכזו, שניכר ממנה חוסר הבנה יסודי של המטריה הרלוונטית.
כידוע, תובענה ייצוגית היא כלי אכיפה אזרחי אפקטיבי של האזרח הקטן כנגד תאגידים הגדולים, שפיתחו שיטות יצירתיות להפיק רווחי עתק באמצעות נטילת סכומים קטנים ממספר גדול של צרכנים.
לא אכחד, כי לצד החשיבות והתועלת שיש בתביעות ייצוגיות, התגלו במרוצת השנים בתחום הזה לא מעט כשלי שוק מכל הכיוונים: הן תובענות סרק רבות שמוגשות (בדרך כלל ע"י מספר מצומצם של עורכי דין שידועים בכך), הן תביעות ייצוגיות ראויות שבהן לא נפסק פיצוי הולם לקבוצה ולמייצגיה, הן "בעיית נציג" מובנית שבמסגרתה התובע ועורכי הדין דואגים בעיקר לפיצוי שלהם ולא לפיצוי הכללי לחברי הקבוצה. אולם הדרך הנכונה להתמודד עם תופעות אלה אינה באמצעות שפיכת התינוק עם המים.
הנפגע האמיתי יהיה הציבור
בניגוד לרושם העולה מהצעתה של שקד, כאילו המצב היום קטסטרופלי, הרי שבפועל בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה - שנדרש לפי חוק לבחון הסדרי פשרה - רגולטורים שונים (כמו הרשות להגנת הצרכן, רשות ניירות ערך והמפקחת על הביטוח), הנוטלים חלק פעיל בתהליך התביעה הייצוגית, נותנים מענה מאוזן וטוב שגורם לכך שיתקבלו תביעות ראויות והסדרי פשרה ראויים (ובה בעת יסולקו תביעות סרק בלתי ראויות). המשמעות של ההצעה הנוכחית היא פשוטה וברורה: חיסול התובענות הייצוגיות בישראל, לקול מצהלות התאגידים הגדולים ובעלי ההון.
ההצעה של השרה שקד מקבלת רוח גבית מהדימוי הציבורי השלילי שנוצר לעורכי הדין (בין ביושר ובין שלא ביושר) ומהרושם, הנכון בחלקו, כי תובענות ייצוגיות עד כה לא היטיבו עם הציבור בכללותו. אולם הנפגעים האמיתיים מהמהלך הזה לא יהיו רק עורכי הדין, אלא ציבור הצרכנים.
מעבר לדעות קדומות המשתקפות בהצעת שקד, ישנן שלוש עובדות יסוד שחשוב לתת את הדעת בטרם עולה הכורת על ענף משפטי חשוב זה. ראשית, תובענות ייצוגיות הביאו בתוך עשור (החוק חוקק בשנת 2006) להשבה של מיליארדי שקלים לקופת הציבור הרחב.
שנית, התובענות הייצוגיות הביאו להרתעה בתחומים רבים ובעיקר בתחום הצרכנות. התנהגות צרכנית שהייתה מקובלת עד לפני מספר שנים בממשק שבין תאגידים גדולים לציבור הצרכנים, השתנתה באופן ניכר. כל מי שנכח בישיבת דירקטוריון של חברת
סלולר, בנק או חברת ביטוח בשנים האחרונות, יספר לכם עד כמה החשש מתביעות ייצוגיות מונע מהלכים שיש בהם חוסר הגינות.
שלישית, גם בתביעות ייצוגיות בהן אין השבה כספית משמעותית, יש בדרך כלל הטבה עם הציבור באופן של שינוי מדיניות עתידית, הגברת רגולציה כנגד מעשים לא ראויים של תאגידים, באופן שאף הוא מיטיב עם הציבור בכללותו.
ניתן להסתפק באגרה סמלית
ההצעה של השרה שקד אינה ישימה (אלא אם המטרה היא חיסול טוטאלי של התחום), שכן עו"ד מנוע על-פי דין מלממן את אגרת בית המשפט. בנוסף, אף תובע בר דעת לא ישלם עשרות אלפי שקלים, רק כדי לקבל בסופו של יום מחצית או רבע מסכום האגרה ששילם כגמול, כאשר מנגד הוא חשוף לסיכון בדמות פסיקת הוצאות.
אמנם, אין צורך להותיר את המצב הקיים (פטור גורף מאגרה), ואולם די בהטלת אגרה בסכום מינימאלי של 2,000-1,000 שקל בכדי לסייע לסנן תביעות סרק לא ראויות, שנכנסות כיום למערכת ומטילות עומס נוסף על מערכת המשפט העמוסה ממילא.
כמו-כן, כאשר בית המשפט מתרשם שתביעה מסוימת לא הייתה צריכה להיות מוגשת, עומד לרשותו כלי פסיקת ההוצאות - כלי שבתי המשפט אינם נמנעים מלעשות בו שימוש. כבר היו מקרים שנפסקו גם מאות אלפי שקלים הוצאות נגד תובעים לא ראויים.
השרה שקד מטפלת בהצעתה בבעיה שולית של תביעות סרק (שכאמור יש לה פתרונות אחרים), וזאת כשהיא מתעלמת מהבעיה האמיתית: בעיית הפיצוי בחסר, כאשר בתי המשפט אינם פוסקים, גם במקרים בהם מתקבלת תביעה ייצוגית מוצדקת, את מלוא הסכום בו עיוולו הנתבעים כלפי הציבור.
כך, זכור לרע הסדר הפשרה בפרשת עמלות הבנקים, בו חרף העובדה שהתגלה שהבנקים תיאמו את העמלות, הושב לציבור סכום מזערי של עשרות מיליוני שקלים, המשקף חלק קטן מהסכום שנגזל ממנו.
אני קורא ללשכת עורכי הדין ולעומד בראשה לתת את הדעת על נושא ציבורי חשוב זה, ולפעול לסיכול הצעה בלתי ראויה ובלתי מידתית זו.
