רן אדליסט, בטורו השבועי ב
מעריב עוסק בהשוואה בין ביבי (
בנימין נתניהו), דונאלד טראמפ ורג'פ טאיפ
ארדואן. הוא כיתר את טורו בכותרת "השילוש הקדוש", וטוען שדיקטאטורים מסתדרים מצוין אחד עם השני.
איכשהו, המאמר כולו חש מאולץ, בניסיונו להתאים את עצמו לסלוגן הקליט "השילוש הקדוש". ומה עם פוטין, בעל בריתו הטראנס-יבשתי של טראמפ, זה שעושה לו עבודות קבלנות באינטרנט ומאתר עבורו מיילים של היריבה הדמוקרטית
הילרי קלינטון? זה שמחסל את התקשורת, כפי שביבי עושה, גם אם באמצעים קצת אחרים?
אבל אין, כידוע, סלוגן "הריבוע הקדוש". ניחא.
אדליסט כותב:
"הג'וקר של טראמפ, ארדואן ונתניהו הוא המלחמה בטרור מחוץ וברעים ו/או הבוגדים מבית. המיתרים שעליהם הם פורטים הם בסיסיים, פשטניים ויעילים: פחד, שיסוי, חנופה, איום ורהבתנות אין קץ".
אדליסט מסכם את הפואנטה שלו: את הדמוקרטיה ואת מוסדות החברה האזרחית בטורקיה, נפנף ארדואן בקלות יחסית, כי הדמוקרטיה שם הייתה שבירה ממילא; לעומת זאת, לשיטת אדליסט, לביבי ולטראמפ מצפה עבודה קשה יותר בקעקוע יסודות הדמוקרטיה והחברה האזרחית, תוך התחפרות ב"אנחנו", כשהם מתייחסים ללאום, לאום אשר לדעת אדליסט, בעידן הגלובליציה, הוא בכלל ישות מדומיינת, ארכאית ולא רלוונטית.
ואני שואלת: מה נסגר? ההשוואה בין ביבי לטראמפ, או בין האופן שבו ביבי וארדואן מחסלים, כל אחד בדרכו, את התקשורת ואת מוסדות החברה האזרחית, היא בהחלט נושא עסיסי לטורים המשעשעים בנבואות הזעם שלהם, משום שאין שום דבר שניתן לעשות כנגד האפוקלפסיה שטומנים בחובם אנשים כמו ביבי וטראמפ, מעבר לחיוך אירוני.
אבל הטור הזה לחלוטין לא ברור, ולא מסביר כיצד הזהות הגלובלית יכולה להחליף את הזהות הלאומית. ואני לתומי סברתי כי אדם מורכב ממספר זהויות, ולכל אלמנט (הלאומי והאחר), מרכיב כזה או אחר באישיותו. איכשהו אדליסט הפך עניין מורכב לפשטני לאללה, פשטני כמו הנאומים של טראמפ שרוצה להפוך את אמריקה ל great again.
