אמיר אורן עוסק בטורו השבועי ב
הארץ באיום המנהרות: ביבי (
בנימין נתניהו), בכדי לכסת"ח את עצמו, טוען שידע, והזהיר, והתריע. אמיר אורן בטורו ממחיש את ההפך: המידע הובא לידיו, אך הוא התעלם ממביאי המידע והתייחס אליהם כאל טרחנים מקצועיים.
אורן כותב:
"נתניהו לכוד בסתירה פנימית: הוא להוט לשבחים על חלוציותו באבחון מחלות ("הראשון שזיהה"), בעודו מתנער מאחריותו למחדלי הטיפול בהן. דרכו להיחלץ מהמבוך היא באזכור מלל: אמרתי, הוריתי, הנחיתי. בין ההטיות החסרות: עקבתי, בדקתי, וידאתי"?
אורן מביא את סיפורו של יוסף לנגוצקי, חברו משכבר הימים של ביבי, וגם מומחה למנהרות. מסאגת ההתכתבות ביניהם, זה נשמע ומרגיש כאילו הדרג הנמוך במשרד ראש הממשלה התייחס אל לנגוצקי כאל טרחן, והשיב לו בנימוס מלא פטרונות כי "פנייתו תטופל". כאמור, הפנייה לא טופלה, והשאר פרוטוקולי וועדת חקירה (שאולי תקום), ועמודים בדוח
מבקר המדינה.
אורון מוסיף: "הוא אינו יכול לאחוז במנהרה משני פתחיה. אם יש לו סמכות, יש לו גם אחריות; ואם אינו אחראי, איזו משמעות יש לתואר ולשררה שלו".
אורון ממליץ ליצור מנגנונים לקבלת אחריות אשר נושאים באחריות ואשר נוהגים שקיפות, כפי שהיה בימי
גולדה מאיר ובן גוריון (ולא "שביעיה"/"חמישיה"/"שישיה" - מנגנונים מאולתרים נוסח ביבי). וגם, מציע לו אורן, להפסיק להשתמש בהיותו אח שכול ליוני נתניהו בכדי להשתיק ביקורת לגיטימית על מחדלו, תוך העברת האמפתיה לכיוונו.
