אודי סגל, פרשן
מעריב (וגם הכתב והפרשן המדיני של ערוץ 2), מקדיש את טורו השבוע להתבכיינות התנין של ביבי (
בנימין נתניהו): ביבי, אחד האנשים החזקים במדינה ומי שמחמם יותר מידי את כס ראש הממשלה, אוהב להתבכיין שהוא "נרדף" ע"י התקשורת, או כפי שכותב סגל על המתבכיינים המקצועיים:
"ובראש הפירמידה של המקופחים, המודרים והמתלוננים, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, דון קישוט של תחנות הטלוויזיה הישראליות. למרות שנות דור בתפקיד החשוב בישראל, נתניהו מרגיש שהוא הכי מקופח. הכי מודר. הכי מושפל. הכי מושמץ. הכי לא מוערך כראוי על-ידי התקשורת והציבור. לא יעזרו אלף עיתונאים, 200 יועצים, אלפי שעות שידור וגם כמה ראיונות, כשעוד הסכים לענות בעברית על שאלות למיקרופון: כולם נגדו, והוא זוכה ליחס שלא הולם את הישגיו".
התחושות האלו, לשיטת סגל, גורמות לביבי לתקוף כל גוף תקשורת אפשרי (למעט העיתון שלו), ליזום הקמת תאגיד שידור "מאוזן" יותר, ואז לעכב את הקמתו בתירוצים שונים. בשמה של "תחרות", גורס סגל, מפצל ביבי גופי תקשורת שמצויים כבר בהפסדים, ורק מחליש אותם עוד יותר, ואז מנסה להשתלט עליהם, מה שלא מונע ממנו, בעת הצורך, להשתלח בתקשורת (גם כשהוא מחזיק אותה קצר), וזו האחרונה מגיבה בניסיון פייסני להיות "מאוזנת" יותר, שכן אם היא תוקפת אותו, ביבי רק הוכיח את "מה שצריך להוכיח", שהתקשורת נגדו.
