הקוזאקים הנגזלים של התקשורת "החוקרת" והמבקרת - תמיד משמאל - שוב זועקים חמס. כמו עדר הם התגייסו למשמע קול המשכוכית, והם שועטים לכיוון שסומן להם: לדרוש ועדת חקירה למבצע צוק איתן. יש חשיבות לוועדות חקירה, ובלבד שמטרתן תהיה לאתר את הסיבות לכישלון בתחום זה או אחר,
כדי למנוע את הישנותו.
לעומת זאת, ההיבט האישי צריך להיות משני. אולם, כאשר מדובר בתקשורת הישראלית הרדודה, בעיקר זו האלקטרונית, הטפל הוא העיקר. הדרישה לוועדת חקירה בעניין "צוק איתן" אינה אלא צימאון לדם, ובעיקר שאיפה לעריפת ראשים, ואם אפשר - גם
חילופי שלטון שלא בדרך הטבע ושלא בדרך הקלפי. מדובר בהפיכת הטפל לעיקר, ובציד אדם, בעיקר כאשר מדובר במי שעדר התקשורת אינו חפץ ביקרו.
התועלת האפשרית של ועדות חקירה ענייניות - להבדיל מכאלה שכל מטרתן היא ניגוח משמאל של הממשלה הנבחרת במטרה להביא לנפילתה - היא שיפור תהליך קבלת ההחלטות במדינה, ובעיקר שילובה של הערכת סיכונים מראש - בכל תהליך כזה. היתרון של ועדות להערכת סיכונים מראש, לפני החלטה ולפני ביצוע, הוא חיסכון הן של כשלים ומחיריהם, והן של ועדות חקירה בעקבותיהם.
אין ספק שתהליך קבלת ההחלטות זקוק לשיפור מתמיד. למרבה הצער, דווקא ההחלטות החמורות ביותר בתולדות המדינה הוחלטו ללא שיקול דעת מספיק, ללא דיון ציבורי מעמיק, ללא הערכת סיכונים מראש ראויה ורצינית, ותוך
התעלמות והשתקה של מי שהתריע בזמן אמת על הסיכונים הצפויים, שבסופו של דבר התאמתו במלואם והיו כבדים וחמורים פי כמה וכמה ממה שנחשף במהלך מבצע צוק איתן.
שתי ההחלטות החמורות שבהן מדובר הן:
- "תהליך השלום", שבניגוד לאשליות שהפיצו נביאי השקר ששיווקו אותו, הביא את מלחמת אוסלו.
- ה"הינתקות", שלא רק הפכה יהודים לפליטים בארצם, אלא גם החמירה את מצבה המדיני והביטחוני של ישראל, ובסופו של דבר גם גרמה לרצף המבצעים המדממים ברצועת עזה.
בשני מקרים אלה התקבלו החלטות פזיזות, (כמעט) ללא תהליך מקביל של הערכת סיכונים מראש ושל החלטה מראש על נסיבות, שאם תיווצרנה ייפסק ביצוע ההחלטות. בשני מקרים אלה לא נקבעו נקודות יציאה. בשני מקרים אלה
לא הוערכה מראש העלות - הן במונחי דם, הן במושגים של נזקים מדיניים וביטחוניים, והן בעלות כספית. בשני מקרים אלה, גם לאחר שנחשפו משמעויותיהם החמורות, לא הוסקו המסקנות, לא המערכתיות וגם לא האישיות, ומי שדחף אליהם - פוליטיקאים ואנשי תקשורת המשרתים אותם - זוממים להמשיך בכיוונים שהוכחו כשגויים. בשני מקרים אלה, הנחת העבודה הייתה שלא צפויות תקלות.
וראה זה פלא: דווקא בשני מקרים גורליים אלה לא התמנו ועדות חקירה ממלכתיות גם בדיעבד, אחרי שגודל הכישלון נחשף לעין כל. התקשורת הבלתי אחראית, זו ששיווקה בהתלהבות וללא ביקורתיות הן את "תהליך השלום" והן את ה"הינתקות", בלי לדרוש הערכת סיכונים מראש ובלי להתריע בעצמה על הסיכונים, היא גם זו ששתקה והשתיקה לאחר מעשה, כדי להימנע מלחשוף לאלו כשלים הייתה שותפה, מראש ובדיעבד.
