אחרי תקופת אובמה שהשתרעה על פני שתי קדנציות מלאות של חוסר מעש, של נסיגות בכל התחומים, כאשר השסעים בין לבנים לשחורים צפים ועולים ביתר שאת, כאשר ארה"ב נסוגה מכל מאחז בינלאומי ואינה מהווה פקטור חשוב בהסדרים מדיניים ואחרים, מסיגה את כוחותיה מכל מקום אפשרי ומתכנסת לה באמריקה, הגיעו הבחירות החדשות.
הצפייה הייתה כי יקום מנהיג בעל שיעור קומה שיקח את מושכות השלטון, יעשה בדק בית רציני, ויחזיר את ארה"ב למעמדה הבינלאומי שהיה לה. המרוץ בפריימריז היה רב משתתפים אלא שכולם היו מור אוף דה סיים, שום דבר חדש, שום דבר מרענן, הכל אותו דבר.
הפרש זעיר
טראמפ שהצטייר בהתחלה כבדיחה, הפך מהר מאוד לנושא הדגל הרפובליקני וזכה במרוץ להיות המועמד של הרפובליקנים למשרת נשיא ארה"ב. מולו התייצבה אהובת המנגנון הדמוקרטי
הילרי קלינטון, שנהנתה מתקשורת מאוד אוהדת, והובילה עד לפני כחודשיים בבטחה על פני כל מועמד רפובליקני, אלא שכמה דברים בעברה הביאו לכך שהאמריקנים יפקחו את עיניהם ויבינו כי לא היא תביא את הישועה.
מהובלה בטוחה צנחה בסקרים להפרש זעיר של מספר אחוזים, למעלה ולמטה, פעם היא מובילה ב-3% ופעם טרמפ, אבל אוי לה לאותה בושה שניהם אנשים בגילאים שעתידם כבר אחריהם, האחד לא הציג שום מצע מה הוא עמד לעשות על-מנת להחזיר את ארהב למעמדה, ואילו השנייה נהנית מכך שהיא אישה, וזוהי הפעם הראשונה שאישה הינה מועמדת של מפלגה גדולה.
הילרי קלינטון לא יכולה להציג ברזומה שלה ולו פרויקט אחד שבו הצליחה, על שמה רשום הכשלון המהדהד בבנגזי, ושמוש במחשב האישי שלה לשלוח מיילים חסויים.הוא עשה חיל בשדה הכלכלה אבל גם כשל, פולט אין ספור שטויות ואחר כך מתנצל.
נו האם לכך פילננו? זוהי הידידה הגדולה ביותר שלנו, שתומכת בנו לאורך כל הדרך העתיד טומן בחובו הפתעות מדיניות כאלה ואחרות, ואם המעצמה הזאת איננה פקטור אז אנה אנחנו באים. אין לנו הרבה ידידים בעולם, בטח לא במעמד הזה, אז צריך להתפלל שלא נתבדה ואחד מהשניים יהיה ידיד אמת ויעזור לנו להמשיך ולהתקיים בארץ ישראל.
