למי שאינו חלק מהעיר בורלי הילס, מה שאספר ישמע מוזר. ״אז הוא נפטר״, יגיד מי שיגיב, ״מדוע זה צריך לעניין אותנו״?
אדרבה ואדרבה, הנה אספר סיפור כהוויתו ומוסר השכל בצידו. מעבר למות האיש ולהלוויתו, נמצא למדים שדווקא החסר, שכה צרם לי, הוא המדאיג, שכן הדבר לא הפריע לאף אחד. מצביע הוא על אלו הזמנים, הדומים לשנות השלושים של המאה הקודמת, בנאורה שבמדינות, היא גרמניה.
מאה שנים עברו. אנחנו ביבשת אחרת. אך הסכנה קיימת, אורבת כבעבר, ממתינה לזנק, משחרת לטרף. אנחנו הטרף, מטיילים להנאתנו, חסרי דאגות כלשהן, לא מודעים (או מתעלמים) מהסכנה.
גם למי שהוא חלק מהעיר בורלי הילס, אך אינו שייך לאותה קבוצה קטנה יחסית של אלו המיוחסים, הכל ישמע זר, לא מוכר.
העיר בורלי הילס מונה כשלושים וארבעה אלף אנשים. כאלף (ואולי כמה מאות פחות) הם אותם מתי מעט פעילים. הם שייכים לאגודות הצדקה השונות. הם המעורבים בכל הקורה בעיר. אותם באים לשאול, והם שיושבים בוועדות או במועצת העיר. הם אלו שתומכים במי שרץ, או שעושים כל האפשר להכשיל את אלו שאיתם הם לא מסכימים או פשוט לא אוהבים.
הם מסתובבים מארוע לאירוע - פה אירוע בחירות, פה השנה הסינית החדשה, שם פתיחת חנות, גלריה או בית מלון, כאן השקת פסל חדש או מסעדה חדשה או סתם אירוע יומולדת של עשירי עולם שכולם מעוניינים לקרוא עליו ולראות תמונות שצולמו (מי הוזמן, איך התלבשו הנשים, מה הן עדו, ועוד כיו״ב דברים ברומו של עולם המוסיפים ענין, ריח וניחוח לחיים; כך נדמה).
הם תומכים בלהט רב, ושונאים בצורה חזקה עוד יותר. פשעים קטנים כגדולים לא נשכחים לעולם, ושותפויות כמו גם שיתופי פעולה נרקמים ונפרמים ערב ובוקר וצהרים. בין כל אלה, מהלך שנים רבות, נרקמות חברויות של אמת, השורדות את מבחני הזמן, הקשיים, ההשפלות והרגעים הגדולים באמת. חברויות של כל החיים.
פה ושם גם מוצאים אנשים יוצאי דופן, משכמם ומעלה. פוליטיקאים שיודעים להפסיד בכבוד ולהתנהל בג׳נטלמניות אמיתית כשהם זוכים כלפי הצד המפסיד. אנשים שיודעים לתרום בשקט - ללכת להאכיל את חסרי הבית, לתמוך במדינת ישראל, לקדם את הנוער ואנשים צעירים בתחילת דרכם.
נעמי שמר קראה להם ״אנשים טובים באמצע הדרך״, ואני קורא להם פנינים אמיתיות, אבני חן מנצנצות, יהלומים החבויים ברקמות האדמה, בשכבות קשות לפיצוח.