שיבושי הלשון בשפה העברית כבר הפכו זה מכבר לעניין של שגרה. זו, מסתבר, מקובלת אפילו על דעתם של מי שמכנים את עצמם בלשנים, ובמקום לעמוד על משמר השפה - מוכנים מן הסתם לקדש טעויות, בתירוץ הנואל שזו השגרה.
על ספסל הנאשמים אמורים לשבת, ולא אחר כבוד, חברי האקדמיה ללשון העברית, ועימם - בשורה אחת מבוזה - יועצי הלשון של אמצעי התקשורת, ובראש ובראשונה אלה של הרדיו והטלוויזיה, הנותנים יד חופשית לאותם שיבושים, הצורמים במיוחד את האוזן שלנו.
קיפוח
בתירוץ הנואל ש"זו השגרה" יש, פשוט, העדר-היגיון. קחו, למשל, את אחד הקורבנות הגדולים של העברית הקלוקלת, ותחזיקו חזק - בית המשפט השלום, הידוע לכל כמוסד מכובד וערכי. בהבדל מבית המשפט המחוזי ומבית המשפט העליון - מקפחים משום מה ב"שלום" את ה-ה' כקידומת, ובכל אמצעי התקשורת הוא מכונה בשמו המעוות "בית משפט השלום", במקום "בית המשפט השלום". אתמהה מה פשרה של הפליה זו.
העדפה
ואם באפליה עסקיהן, מדוע, לעזאזל, ניתן ההכשר ל"הפליה לטובה"? הפליה, אחרי ככלות הכל, היא תמיד לרעה, ובמקום "להפלות לטובה" יש, כמובן, לומר "להעדיף".
לעומת ה"ה" המופלית לרעה בבית המשפט השלום - יש, מסתבר, מי שמעניקים דווקא ביד נדיבה את האות החמישית באלף-בית. כך פונים לאשה ואומרים לה "השמנת" (במקום "שמנת"), ו"הרזית" (במקום "רזית"), שהרי להשמין או להרזות זה תמיד אחרים.
ולבסוף: מי שסבור לתומו כי השוואה בין שתי אפשרויות היא בבחינת "כך או כך" - איננו אלא טועה ומטעה.. שהרי באמירת "כך או כך" אין שום הבדל, בעוד שהנכון הוא:לומר "כך או אחרת".
