קשה להתאפק. וכי אינני יודע כי ההודעה החתומה "מערכת הביטחון" היא איוולת, לא היסטוריוסופיה? כי היא מפגן בלתי אינטליגנטי ויהיר של כוחנות מילולית שאוזלת מהר יותר ממהירות הקול אל תוך התנצלות מתפתלת ומביכה המתוודה על חולשה מלכתחילה, לא טור דה פורס מדיני? וכי אינני מודה כי סוף דבר ההודעה שלוחת הרסן מנוסחת כתרגיל בבוטות המתחזה כזקיפות קומה, כטקסט בו התוכן משני עד זניח ואיננו יותר מעילה לשימוש מוגן בעלבון? אני יודע ומודה. ער לחלוטין ומשתאה עד מה ההודעה החתומה "מערכת הביטחון" היא בלתי אחראית, תמוהה - אם היא רציונלית, חושפנית - אם היא אמוטיבית, ילדותית - אם היא באה אחר היוועצות שקולה, מבהילה - אם היא אימפולסיבית או ספונטנית, מעוררת חמלה. אני מודה ויודע.
ואף על-פי כן קשה להתאפק.
מה זה עושה המינכן הזה חדשים לבקרים בשיח הבינלאומי שלנו? מה זה הדימוי העצמי של שה עקוד הנאלץ להביט שוב בעיניים עמוקות אימה שחורה בכינוס מכשירי חלפיו של טובחו, הזוחלים בלא הרף מ1938 לאיין את 48, להפר את 67, להפר את תושיות אנטבה, לפזר את צללי דימונה, להכחיש את החיל ואת הרוח שהעלו את הארץ הזאת על נס לא על מוקד?
מה זה? למה?
מה זה החפירה חסרת הלאות מתל אביב הקוסמופוליטית, מחיפה ומאשדוד ומאילת ברוכות הרציפים עמוסי סחר יצרי ויצירתי, מן הקמפוסים של אוניברסיטאות שוקקות דעת ואמצאה ומחקר בהן מעמידים סולמות העולים עד למאדים, מן היקבים הקולטים את השמש ומשווקים אותה בבקבוקי יינות מלכים בכל העולם כולו, מן הנגב ברוך החממות, מן הגליל השוקט בצל החרמון המביט מרום עד לאחרון פתי המאורות בהן מסתתר אורב, מהיכלות הספר וסדרי הישיבות הקטנות והגדולות בהן מצטופפים יותר תלמידי חכמים בשנה אחת מאשר במאה שנות פזורה, ומירושלים ומשכנות ריבונותה וכוהניה ולוייה ושופטיה, אל הגטאות המשפילות, אל חוסר האונים המדכא, אל המופקרות של הרדיפה שאין לה קץ, אל הייאוש מן התקווה, אל המוות ואל האפר?
למה? מה זה?
מה זה הצל הזה של השואה בו אנו מלבישים היום את האתמול כצוואת אימה של המחר? מה זה הכישוף המחליא הזה המוציא את היטלר ממעמקי הבונקר ההרוס והשרוף שלו ומושיב אותו סביב שולחן הדיונים בו משחקים מריונטות העוול האולטימטיבי כביכול בגורלנו שלנו כאילו לא באו לעולם אלא לשם כך?
מה זה ולמה זה?
וכי אינני יודע שאני מגזים, שאני מעיד על עצמי שאינני מבין את האיום, ולא מודה שהוא קיומי, ולא יודע מה שנפש בריאה שלא נשרטה מעולם יודעת, שאני חיוור ועיוור מראות את האמת הערומה, האכזרית, ההופכת למונסטר אם לא מביטים בה לתוך אישון עיניה ולא קוראים לה בשם? וכי לא שמעתי אומרים לי ולשכמותי את אלה ושאפילו מאשימים אותי שאינני מפחד שמא יטיחו בי שמורך נושן ממיס את חוסן מח עצמותי הרעננות, כי הורגלתי לנמיכות רוח גלותית . אני יודע. כבר שמעתי. כבר אמרו. ואני יודע, עוד יאמרו.
אבל קשה להתאפק.
קשה לי לשאת את ההכחשה הכפולה הזאת של השואה ושל ישראל. באתי לעולם הזה בצומת. מכאן עולם בלי ישראל. מכאן עולם עם ישראל. שני עולמות בעולם אחד. ובתווך עמוד אש ועמוד ענן ולא קרב זה אל זה כל היום וכל הלילה. ואני יודע, מי כמוני יודע, שעולם של היום איננו עולם של תמול. ואני של היום אינני אני של תמול. נולדתי לתוך הפחד. אני חי במו ליבה של האמונה. לא של התקווה. מעבר לה. של האמונה. ביום הזה. במחר. במחר שמאוחר מן המחר בו חיים צאצאיי באמונה תמיד. וקשה לי עד למאוד מאוד להתאפק מול ההודעה הזאת החתומה "מערכת הביטחון", המערערת כל כך את הביטחון בעובדת החיים כי נולדנו לתוך הפחד ואנו חיים בתוך האמונה. קשה לי להתאפק כי מזייפים אותי. מזייפים ומתנצלים, ומזייפים גם את ההתנצלות הזאת, כי לא אליי מוענה, כי אני לא תקרית, ועד שלא תמוען אליי, למקומי כאן, לכתובתי פה, לביתי ברחובי שלי בארץ הזאת, היא מזייפת עצמה, ומזייפת את העכשיו ומזייפת את האז, ואני אנא אני בא אם קשה לי כל כך עד למאוד להתאפק.
