מתוך המבוא לספר "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך, מאת משה שרון
כל אדם הוא גאון, אבל אם תשפטו דג לפי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו באמונה שהוא טיפש [אלברט איינשטיין].
קחו לרגע הפסקה מעיסוקיכם הרבים, צאו לפארק או לבית-קפה סמוך, שבו על ספסל מרוחק והתבוננו על האנשים סביבכם - מה אתם רואים? איש עסקים ממהר לפגישה, אֵם מטיילת עם ילדיה, תלמיד בדרכו לבית-הספר, אדם סוחב שקי מצרכים, עובד עירייה מנקה את הרחוב, בחור ובחורה בפגישה רומנטית ראשונה.
מה הם רוצים? מה מניע אותם? מדוע יצאו מבתיהם? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה לעתים? פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים, יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה לכאורה: בני-האדם מונעים ממגוון של צרכים - החל בצרכים בסיסיים, הישרדותיים (אוכל, שינה ועוד), עבור דרך צורכי ביטחון (מדיני, כלכלי, בריאותי ועוד) ועד צרכים של שייכות, הכרה, סטטוס חברתי ועוד.
הפסיכולוג היהודי-אמריקני בן המאה העשרים, אברהם מאסלו, תיאר זאת בצורת פירמידה של צרכים: כשצורך נמוך יותר בפירמידה מתמלא, מתפנה האדם להתפתח ולממש צרכים גבוהים יותר כגון אמנות, מודעות עצמית ועוד. צרכים שלא ניתן למצוא אצל שותפינו על פני הכדור, בעלי החיים.
אף תרנגול כידוע, לא יוותר על-מנת הגרעינים שלו בעבור קונצרט.
אך אם נחדור לרגע אל עומק הצרכים של בני-האדם ונברר אִתם מה הם באמת רוצים, מה מניע אותם מבפנים ולא רק מעל פני השטח, נגלה שהם רוצים להיות משמעותיים.
בהיבט אחד - להיות משמעותי עבור ההורים והמשפחה, בן/בת-הזוג והילדים, החברים, הסביבה, וכיוצא באלה. הצורך להיות משמעותי הוא צורך אנושי כה בסיסי, עד שאם יחוש אדם מן היישוב שלאיש לא אכפת מקיומו, תקרוס אישיותו אל תוך פחדים, חרדות, מרמור, שנאה, רוע, ייאוש ושאר רעות חולות.
בני-האדם זקוקים לתחושה הזו שמישהו אוהב אותם, מאמין בהם, חושב עליהם, אכפת לו מהם. לא בכדִי התבטא הרב קרליבך במילים, כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו.
בהיבט נוסף - הרצון להיות משמעותיים מתבטא גם במימוש ייחודיות, עצמיות, ברצונו של האדם להוציא אל הפועל כישרון מיוחד שקיים בו, או ברצון להשאיר חותם. בני-האדם רוצים להרגיש שהם בעלי ערך, שזקוקים להם, שהם אינם צל עובר חולף. הם צריכים להרגיש ש"היינו כאן" - שלא חיו לשווא - שדעתם חשובה, שמכירים בה, בייחודיות שלהם, שכישרונותיהם אהובים ורצויים, שהנתינה שלהם מתקבלת באהבה.
שואל זאת הרב יהודה אשלג בשאלה קולעת אחת, מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות ממנה (הקדמה לספר "הזהר")? או במילים פשוטות, אם חיו כאן כל-כך הרבה אנשים בעבר ועוד יחיו לא מעט בעתיד, מה התוספת שלנו? איזה ערך ייחודי יש לחיינו? האם נכון לומר שכולם מחפשים להיות משמעותיים? כולם בלי יוצא מן הכלל?
העיסוק בשליחות מעורר כמה שאלות טובות, אמיתיות, שאני נשאל אותן בכל פעם שאני מדבר על לבו של מישהו בנוגע לחשיבותה:
שאלה ראשונה: מי אמר ששליחות היא משהו שמתאים לכל אחד? אולי לי זה לא מתאים? האומנם? שליחות או ייעוד הם מושגים שמתאימים רק לחלק מהאוכלוסייה? האם ייעוד, שליחות או השארת חותם הם בגדר מותרות לשאר האנשים החיים ופועלים בעולם? אם כך, נצטרך לשאול מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה?
מדוע אנשים תורמים ומבקשים שייכתב שלט עם שמם באותיות קידוש לבנה? מדוע אנשים רוצים להיחקק בדפי ההיסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם? או במילים אחרות, אם אנשים מתים בשלב מסוים, מדוע הם זקוקים להשארת חותם אחרי לכתם?
מספרים על חניכי תנועות הנוער הציוני בקרקוב, שהחלו למרוד בגרמנים למרות שידעו מראש כי סיכויים לנצח אפסי. המנהיג שלהם, אהרון דולק ליבסקינד, אמר להם את הדברים הבאים, בנובמבר 1942: אנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד שלא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את אחד משבעה פלאי תבל, "המגדלור של אלכסנדריה", לבקשת המלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושייזכר כמי שבנה את המגדלור, אך ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז להנציח את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך. מה עשה? חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור והניח מעליו שכבת סיד שעליה חרט את שם המלך. לאורך הדורות, הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד, ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.
התשובה לשאלה הראשונה היא: כיוון שאין אדם שלא רוצה להרגיש משמעותי וכיוון שאין אדם שאין לו כישרון ייחודי שהוא רוצה לבטא, מכאן שרעיון השליחות או הייעוד נוגע לכל אדם וכל אדם עושה שליחות זו אחרת. כולם, בלי יוצא מן הכלל.
