לא מעט קטסטרופות היסטוריות פקדו את עם ישראל בתשעה באב: נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ; נכבשה העיר ביתר שתבוסתה חיסלה עצמאות יהודית בא"י למשך 1,813 שנה, עד קום המדינה בתש"ח; נחרשה ירושלים בידי הרומאים; גורשו יהודי אנגליה (1290); גורשו יהודי ספרד (1492); הוחל בהשמדה שיטתית של גטו ורשה (1942); בוצע פשע גירוש יהודי גוש-קטיף מנחלותיהם (2005).
כל אחד מאסונות אלה בפני עצמו, היה איום ונורא. אולם לא השתווה לשני הגדולים שבאסונות: חורבנות בית ראשון לפני 2,602 שנה, ובית שני לפני 1,946 שנה. מביניהם, השני היה קטסטרופלי יותר, מפני שאותותיו טבועים בנו עד עצם היום הזה. ש"י עגנון היטיב לנסח את גודל הקטסטרופה, בנאום מצמרר שנשא בטקס קבלת פרס נובל לספרות (1966):
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי, כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלווים בבית המקדש, כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן, מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה..."
חז"ל תרו אחר הגורמים לשני האסונות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים."
שנאת חינם. נוראה היתה, אך חז"ל חסכו מעימנו תיאורים קודרים על אודות נחשולי השנאה הפנימית. הם רק רמזו, פה ושם: למשל בסיפור על שריפת אוצרות המזון בירושלים בידי הקנאים; או בתיאור קשיחות הלב שבהשפלתו של בר-קמצא, לעיני גדולי ישראל, שהסתיימה בהלשנה חמורה לקיסר רומי.
את שהחסירו חז"ל, על אודות מערכת היחסים הפנימית העויינת, על המחלוקות והפלגנות ששררו בקרב יהודי ירושלים, והובילו לחורבן, השלים יוסף מתתיהו (פלביוס), בספרו 'מלחמות היהודים': גיבורים של ממש הגנו על ירושלים, שהייתה עיר אדירה, מבוצרת ומאורגנת.
שלוש וחצי שנים צר עליה האויב, מצוייד במיטב אמצעי הלחימה, ולא יכל לה. גיבורי ירושלים הגיחו מבין החומות אל הרומים, ועשו בהם שמות. אבל הם גם לחמו באחיהם: בימים לחמו ברומאים, ובלילות זה בזה. מלחמת שנאת החינם הנוראה, נמשכה במלוא הקצב, עד שירושלים קרסה שדודה אל תוך עצמה, ונפלה כפרי בשל לידי האויב. "קמחא טחינא טחנת," ממשילים חז"ל את מצבה של ירושלים בריסוקה.
גדולי הדורות הגו בסוגיית שנאת החינם ההרסנית שהובילה לחורבן ולגלות. הנצי"ב בהקדמתו המפורסמת לספר בראשית כתב, שאנשי בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה... (אבל) מפני שנאת חינם ש(היתה) בליבם זה אל זה, חשדו במי שראו נוהג שלא כדעתם, שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים... ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית... והקב"ה אינו סובל צדיקים כאלה!..."
רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, הראי"ה קוק, נשא מבט קדימה והתנסח על דרך החיוב: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו, ע"י שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עימנו יבנה, על-ידי אהבת חינם." (אורות הקודש, ח"ג, שכ"ד).
בדורות האחרונים, על-רקע נסיבות היסטוריות איומות, קמה מעפר מדינת היהודים, בידי חולמים ולוחמים שאחז בהם פרץ של אהבת חינם. כל הקדושים שחירפו ומחרפים נפשם למענה; כל אותם תורמי איברים מגופם להצלת אלה שחייהם תלויים מנגד; כל גדודי המתנדבים שמבקשים להקל על חייהם של מוכי גורל – מוּנָעים מכוחה של אהבת חינם.
אבל למרבה הצער עדיין לא פסו שונאי חינם מדופלמים מן הארץ (תרתי משמע), מתעבי עצמם, עמם ומדינתם, ואוהבי אויביה, המפיצים בעולם, באמצעות אתר 'הארץ' באנגלית, עלילות דם כוזבות להשחרת פני מדינתם, ובפרט בנושא 'אקיבוש' החביב עליהם. עוד לא תמו צאצאי הערב-רב, המתחפשים ליהודים, ומתחבקים בחום עם גדולי אויבינו בטהרן וברמאללה.
לשמחתנו, מתכווץ כוחם של שונאי החינם, המנסים לפורר מבפנים את החברה הישראלית, כקנאי ירושלים בשעתם. לא ירחק היום בו יוכלו ההזויים לכנס את ועידותיהם 'ההמוניות' בתוך תא טלפון ציבורי. למרבה השמחה, מאפילים על רשעותם סיפורים מדהימים של אהבת חינם, הפזורים על כל צעד ושעל.
כמו למשל סיפורו המרגש של ידידי מאיר אינדור, מירושלים, יו"ר ארגון 'אלמגור': "אתמול, ברחוב סואן בירושלים, שבתי לרכבי שחנה ליד מדחן, והבחנתי בבחור חרדי צעיר, מראהו ליטאי, משלשל מטבע למדחן של רכבי. אני שואל אותו: 'אתה מודע שכספך מממן את המדחן שלי?' – והוא הסביר בנחת: 'תראה, עוד שנייה אתה מקבל דוח'.
"ואכן, במרחק שני מטרים מאיתנו צעד לעברנו פקח עירייה, רושם הדוחות. אשריך! אני קורא לחרדי הצעיר. אך הוא כבר רץ לרכבים הבאים, להכניס מטבע לכל רכב שפג זמן המדחן שלו. לתדהמתי הבחנתי, שהפקח העירוני – גבר ירושלמי מוצק, גלוי ראש ועתיר זיפים – משיג את הבחור ומשתף פעולה עימו. הפקח מכוון את הבחור: 'כאן לא צריך כסף: לאוטו יש תווית חניה בחלון,' – 'לההוא שם אין כסף.' כך הם הולכים: הפקח מראה לבחור היכן להוסיף כסף. לא התאפקתי ואמרתי להם: 'עשיתם לי את היום. אתם פשוט שני צדיקים. ירבו כמותכם!'
"'אני לא צדיק,' השיב הפקח. 'הוא הצדיק; אני רק עוזר לו'."
כך נראית אהבת חינם מזוקקת, אלטרואיסטית, מן הסוג שמייצרת את המסד לבניית הבית השלישי.
