משהו לא הגיוני התחולל כאן ב-30-25 השנים האחרונות. פעם אלה שדיברו על מדינה לפלשתינים, היו מאיר וילנר, טופיק טובי, משפטים מפחידים שהאוזניים מיאנו לשמוע, שרק הקיצוניים ביותר דיברו בהם. והנה השליטה של השמאל בכל מוקדי הכוח: התקשורת, המשפטים, הכלכלה, המשטרה, הביאה לכך שלמעשה כל דרישותיהם ורעיונותיהם התקבלו על-ידי הרוב. הפכו לשיח הציבורי. היום אפילו ראש ממשלה מהימין מדבר על שתי מדינות. למעשה השמאל איננו בשלטון במשך שנים רבות, אבל הפחד ממנו הביא את המדיניות שלו לזה שאנו כולנו 'הולכים לאורה', כשלמעשה הנתיב חשוך, אפל, מטורלל, ואפילו מה שהיה פעם בגדר הנכון, בגדר הנורמה, הלך לאחור, והשתבש...
מה השתבש כאן? ההבנה? השכל? ההיגיון? נראה שהכול ביחד. פעם ערבי היה אויב. היום, מי יכול להגיד מילה רעה עליהם, הרי מיד אדם כזה יסווג כגזעני. כאשר אמרו הינתקות מעזה- הם כאן ואנחנו שם, מי חשב שזה הולך להיות חיבור טבורי. שמחויבים לספק להם - מים, חשמל, דלק, מלט, ועוד שאר ירקות. היום צריך ראש ממשלה, 'עז כנמר וגיבור כארי' שיעז באמת להתנתק ולא להמשיך ולספק את כל הטובין.
אבל לא רק בכך הלכנו אחורה. לא חשבתי שאתפעל אי-פעם ממעשה של
יצחק רבין, אבל כאשר אירע מקרה דומה לזה של החייל אלאור אזריה, רבין לפני 24 שנים נהג אחרת. איני יודעת אם בגלל שהשמאל עדיין היה פחות אימתני, הרי התקשורת עדיין לא הייתה מה שהיא היום, הפרקליטות לא הייתה מזרה אימה, כמו שהיא היום, ואולי רבין ציפצף עליהם. אבל הוא במקרה זה נהג, כפי שראש ממשלה היה צריך לנהוג.
בעיר העתיקה ב-1992 מחבל דקר למוות סמוך לשער האשפות שוטר מג"ב בשם דאדי פנחס, ופצע שוטר נוסף. נהג אוטובוס בשם אבי שפירא שהיה עד להתרחשות, מיהר לנטרל את המחבל, וירה בו ברגל. המחבל נפל ושכב על הרצפה, ואז שוטר הגיע לזירה (רונן ערבה), ראה את המחבל המנוטרל ומיד ירה בו כדור בראש וחיסל אותו.
רבין הילל ושיבח את השוטר ואמר: "כך צריך להיעשות בכל מי שינסה לתקוף שוטר, חייל, או אזרח". היו שתבעו משר המשטרה להעניק ציון לשבח לשוטר ולנהג, ודרשו להימנע מכל פעולה או חקירה שתרתיע אזרח או חייל מלהגן על זולתם.
והנה אם היה כבר משהו תקין וחשיבה נכונה, גם זה ירד לאבדון. בהתחשב במה שעושים לחייל שירה בחברון. הכול הלך אחורה.
ידידי הטוב ישראל לדרמן שירת לפני כ-30 שנים במילואים. ישראל היה חייב במסגרת תפקידו לסייר עם חבר בעיר העתיקה. בעודם מסיירים הריח החבר ריח של לחם טרי, ואמר כי הוא רעב מאוד ועל כן יכנס לסמטה ויקנה להם בייגלה חם. הוא פנה לעבר הדוכן ובעודו עומד עם הגב לסמטה, התנפל עליו מחבל, תקע בגבו סכין ורצח אותו.
ישראל לדרמן שמע את זעקתו של החבר, "ישראל רוצחים אותי" ורץ אחרי המחבל לתוך הסימטה, כשהוא חולף על פני חברו שהתמוטט. הוא הדביק את המחבל וירה בו כדור שפגע בגבו והרגו.
ישראל לדרמן נידון ל-20 שנות מאסר בעוון הריגה. אבל אז הגיע אדם עם ראש בריא ושכל איתן,
רפאל איתן (הוא רפול), שהתמנה אז לרמטכ"ל. הוא התוודע לסיפורו של לדרמן ומיד פקד להוציא אותו מהכלא. היה זה לאחר שכבר ישב שנתיים ימים. אז דיברו על מעשה גבורה היום זוכה אלאור אזריה למשפט מתוקשר ואידיוטי. במקום צל"ש מאכילים אותו קש.
רבין הביא עלינו את אסון אוסלו. אבל לפחות מעשה ראוי זה ייזקף לזכותו, ורפול ? הוא תמיד היה איש כהלכה.